בינואר השנה הגדיר האקונומיסט את "ההעצמה הכלכלית של המין הנשי" כשינוי החברתי הגדול ביותר של דורנו.

אם נסתכל אחורה אל המאה שבתחילתה נשים לא זכו לזכות הצבעה, לא להשכלה והיו מודרות כמעט לחלוטין משוק העבודה, זה נראה כמעט מובן מאליו. היום, נשים מהוות את רוב בוגרות האוניברסיטאות במדינות OECD וגם בישראל. בישראל, שיעור ההשתתפות של נשים בשוק העבודה השכירה מגיע ל-49%, למרות שרק 27% מן העצמאים.

אני גאה לומר שעיקר השינוי הזה היה בשדה הפוליטי. שם הוכרה לראשונה החשיבות של אפליה מתקנת ושל ייצוג וניראוּת.

אנחנו בעיריית תל אביב מחויבים להבטחת ייצוג של 40% נשים במועצות המנהלים של התאגידים העירוניים.

כשקמה אך לאחרונה צעקה ציבורית בנוגע לכוונה להחליף את דמויות האישים על שטרות הכסף לדמויות של גברים בלבד, הדרך לתקן זאת היתה באמצעות הבטחת ייצוג של 4 נשים בוועדת עיצוב השטרות.

בשבועיים האחרונים, לקראת הכנס הזה, מופיעות מעל דפי דה-מרקר מדי יום מרואיינות שמובילות את העולם הכלכלי, וממחישות את העובדה שניראות וייצוגיות אינה חשובה רק כשלעצמה, כמס שפתיים או כמראית עין, אלא ניראות יוצרת ממשות, זו אחת הדרכים לשנות את המציאות.

אבל, אם היינו צריכות הוכחה שזה לא מספיק – אנחנו נוכחות שוב ושוב בכל תחום כיצד ככל שגדל השוויון המוצהר כך גדלה המורכבות של אי השוויון, וגדל הקושי להתחקות אחריו ולאתר אותו.

נתון עקבי שנוכחנו בו שוב השבוע הוא זה שניתן לכנותו "משכילות יותר מרוויחות פחות", ואני מדברת על עשרות אחוזים פחות. אם אמרנו שנשים מהוות כמעט חצי מכוח העבודה – הרי שהן רוב מכריע במשרות החלקיות והזמניות; אם החוק מונע פיטורי אישה בהריון, אחרי לידה או בטיפולי פוריות – הרי שאתן מכירות מן הסתם טוב ממני את המציאות שבה חברות לא מזמינות לראיון עבודה אישה נשואה בת 25-30 – הרי ברור שהיא תיכנס להריון בקרוב; אם גדל מספרן של נשים בפוליטיקה ובפרט בשלטון המקומי, הרי שהן עוסקות בעיקר בנושאים "נשיים" של חינוך ורווחה ולא בנושאים "לאומיים" כגון ביטחון, תכנון או הנדסה.

מי ששומע את הדברים האלה וחושב שהדרך לשוויון אמיתי הלכה רחוק מדי, אני חושבת שהכנס הזה הוא אחת ההוכחות שההפך הוא הנכון. החקיקה מתקדמת, זה נכון, אבל היא לא תשיג דבר ללא הנשאיות שלה אל המציאות, אל הנורמות החברתיות, ואלה אנחנו. בהקשר הזה אני רוצה לציין ולהודות לגב' רות סופר, יועצת ראש העיר לקידום מעמד האישה, שמקדישה את חייה המקצועיים בעיקר לסיוע ולקידום נשים שרובן לא יושבות כאן היום, ושרובן זקוקות לקידום מעמד האישה יותר מרובנו, או לפחות במובן בסיסי וראשוני יותר מאיתנו.

עבורן, וגם עבור עצמנו – מוטלת עלינו אחריות גדולה. אנחנו אלה שמממשות הלכה למעשה את הניראות והייצוגיות החשובה כל כך. אנחנו אלה שעבורן הכותרת של נשים ועסקים היא מציאות מובנת מאליה. אנחנו הראשונות שצריכות לדעת שזה לא הכל. אסור לנו לחשוב שאם הצלחנו נגד כל הסיכויים סימן שכל אחת יכולה. אסור לנו לשכוח את הקשיים והחסמים שמחכים לנשים אחרות – גם אם התמזל מזלנו ואנחנו לא נתקלנו בהם. אסור לנו לשכוח את הדרך שעשינו, וזו המחוייבות שלנו לא רק להיות נשים מכיוון שנולדנו ככה, אלא גם להקרין את עצמנו כנשים אל הסביבה שלנו, ובמיוחד אל נשים שכפופות לנו. אסור לנו להפסיק לדרוש מעצמנו, מבני הזוג שלנו, מהעמיתים שלנו, מהילדים שלנו את מה שחשבנו שכבר היה צריך להיות מובן מאליו. זו האחריות שלנו, וזו מחויבות כבדה. אף אחד לא יעשה את זה בשבילנו.