בשבוע שעבר התכנסו כאלף איש למרגלות פרוייקט הולילנד הידוע לשמצה, כדי למחות נגד הרפורמה המתוכננת בחוק התכנון והבניה. היתה זו אחת ההפגנות המרשימות והגדולות בנושא תכנוני, או למעשה בנושא כלשהו שאינו פוליטי-מדיני.

האמת היא, שפרשת הולילנד היא הדבר הטוב ביותר שיכול היה לקרות למאבק ברפורמת התכנון, גם אם אין בין השניים הרבה קשר. שהרי, פרשת הולילנד התרחשה דווקא תחת החוק הקיים, ללא שום רפורמה.

כתבתי בעבר על הזהירות שיש לנקוט, גם בהקשר של הרפורמה בתכנון, בהאשמה גורפת של נבחרי הציבור בשחיתות ובנסיון להציל כביכול את הציבור מפני נציגיו, אם באמצעות הרפורמה עצמה ואם באמצעות התנגדות לה. במקרה של הולילנד, השחיתות היתה דווקא מצידו של ראש הרשות, מקורביו ונאמניו. אחת הבעיות הגדולות ברפורמה היא חיזוק ראש הרשות והמנגון הכפוף לו. תחת פקודת העיריות מכוחה פועל השלטון המקומי, ראש הרשות חזק מדי גם כיום, וכוחו אינו מאוזן ע"י סמכויות וכלים אמיתיים לנבחרי הציבור האמיתיים – חברי המועצה. הרפורמה המוצעת מציעה לחזק אותו עוד יותר, ולהפחית את האיזונים שאמורים להישמר במאזן הדמוקרטי שבין נציגי הציבור השונים.

פורום חברי המועצות, המאגד 3000 חברי מועצות מכל הרשויות המקומיות בישראל, הצטרף למאבק נגד הרפורמה והוא מייצג את עמדתם הייחודית של חברי המועצות כמי שמכירים את עבודתן של ועדות התכנון המקומיות טוב מכולם, כמי שמקבלים פניות מציבור בעלי עניין, ארגונים, פעילים ותושבים.

הנקודה הראשונה והמשמעותית ביותר שהפורום הצביע עליה, היא העובדה הרפורמה הופכת את ועדת התכנון המקומית לזרוע ביצועית של ראש הרשות, במקום ועדה דמוקרטית בה נשמע קולו של הציבור, ונציגיו מקבלים החלטות על בסיס מכלול של אינטרסים ואיזון ביניהם.

באמצעות שורה של החלטות מנהליות כביכול, הרפורמה מצרה את צעדיהם של חברי המועצה החברים בוועדת התכנון – למשל באמצעות הגבלת יכולתם לבקש דיון נוסף במליאת הוועדה, הענקה אוטומטית של קול כפול ליו"ר הוועדה, וקיצור משך הזמן המוקצה לדיון בתכנית.

אחת הפגיעות החריפות בתפקודת של חברי המועצה בוועדות היא תוספת של "נציגי ציבור" לוועדה. בקרב ארגוני הסביבה, תוספת זו עוררה תקווה שאותם נציגי ציבור מקצועיים כביכול יסייעו לעבודת הוועדה, ויוסיפו לה אספקטים חברתיים וסביבתיים. אלא שלמרבה הצער, לא ארגוני הסביבה יבחרו את נציגי הציבור, אלא השר הממונה או ראש הרשות.

ארגונים המתמחים בשינוי חברתי, שהוא במובהק ובהכרח פוליטי, כבר היו צריכים לדעת שאין דבר כזה פעולות מקצועיות שאינן פוליטיות. תוספת של נציגי ציבור לא נבחרים לוועדה צריכה לעורר חשש גדול, בשל הפרת האיזון העדין הקים בין חברי המועצה נבחרי הציבור, שהם ורק הם נציגי הציבור האמיתיים. תשלום שכר לאותם "נציגי ציבור" מקצועיים, בעוד עמיתיהם חברי המועצה הנבחרים מכהנים בוועדה בהתנדבות, הוא לעג לרש במקרה הטוב ושיבוש מכוון של עבודת הוועדה במקרה הרע, בנסיון להשתלט עליה ולהחליש ולהשתיק את נבחרי הציבור.

השילוב בין קיצור הזמן המוקצה לדיון בתכנית והגשת התנגדויות, בין הגבלת האפשרות להגיש התנגדות ובין העובדה שחברי המועצה מכהנים בהתנדבות וכעת מוצע להפחית את משקלם בוועדת התכנון – מהווה פגיעה דמוקרטית אמיתית.

פגיעה נוספת בדמוקרטיה וביכולת נבחרי הציבור לייצג את בוחריהם, ניתן לראות בהפרטת מערך שמיעת התנגדויות של הציבור – שמועבר לחוקר פרטי במקום למוסד התכנון עצמו. הפרטה זו גורמת לאובדן הקשר הישיר בין הציבור לנבחריו ומונעת מנבחרי הציבור לקבל החלטה על סמך מכלול האינטרסים המעורבים.

לחברי המועצות יש, אם כן, התנגדות ייחודית לרפורמה בתכנון. אבל הם שותפים לגופים נוספים ולעיתים מפתיעים בהתנגדותם, שחברו יחד כדי לעצור את הרפורמה או למצער לשנות אותה. מקואליציה ציבורית כזאת לא יהיה אפשר להתעלם.

 

ניתן לעקוב אחר המאבק ברפורמת התכנון בדף הפייסבוק, וכן להצטרף לקמפיין שליחת מייל לממשלה של המטה לתכנון אחראי