הצעת חוק זו תחייב הגשת תסקיר גישה ובטיחות בנתיבי תנועה ציבוריים כחלק מהליך אישור של הרחבת שכונות ובניית שכונות וערים חדשות. הצעת החוק קובעת כי הגשת תוכנית בנייה שתביא להגדלת משמעותית של האוכלוסייה באזור הנתון, תחייב הגשה של תסקיר שיבחן את דרכי הגישה והתנועה באזור ללא תלות ברכב פרטי ויתמקד בצרכים ובפתרונות בנושאי תחבורה ציבורית, הולכי רגל ורוכבי אופניים.
תסקיר הגישה שיוגש כחלק מאישור התוכנית יציג את מכלול הנתונים בנושאי תנועה, בטיחות, גישה ונגישות בנתיבי תנועה ציבוריים הכוללים כאמור תחבורה ציבורית, הולכי רגל ורוכבי אופניים. כן יכלול התסקיר חלופות שונות ופתרונות שיספקו אפשרויות תנועה ללא רכב פרטי לתושבי השכונה הקיימים והחדשים

הצעת החוק הזו נולדה מתוך הכרה עם המציאות התכנונית הקיימת בישראל. כולם וכולן יודעים ויודעות שאנחנו בעיצומו של משבר דיור, חריף אפילו, ומשרד האוצר יודע על כך, מכין תוכניות על כך, מחויב לכך. יש גורם נסתר שעומד, לדעתי ולדעת אנשי מקצוע רבים, בבסיסו של משבר הדיור הזה, והוא קצת סמוי מן העין. לא מדובר בהיצע הדירות, ולא מדובר בצורך בהפשרת קרקעות נוספות לבנייה, לא מדובר בכל הגורמים האלה שהשיח הציבורי דן בהם. מדובר בגורם תכנוני: האופן שבו שכונות המגורים בישראל מתוכננות.

 שכונות המגורים בישראל, מקום המדינה ועד היום, וכולל מאות-אלפי יחידות דיור שמתוכננות בימים אלה במסגרת תוכנית דיור החירום של קבינט הדיור בראשות השר לפיד – שכונות המגורים האלה בנויות בצורה כזאת, וזה תמיד באותה צורה: מאתרים קרקע פנויה, וכאן בודקים של מי הבעלות, אם פרטית או מינהל מקרקעי ישראל, זה לא משנה כרגע; מתכננים עליה שכונת מגורים; שכונת המגורים הזאת בדרך כלל נמצאת בתחומה של רשות מוניציפלית כזו או אחרת, ואותה רשות מוניציפלית רוצה שהאוכלוסייה שגרה באותה שכונת מגורים תהיה אוכלוסייה מהמעמד הבינוני, זוגות צעירים, אוכלוסייה עם שני ילדים שהולכים לבית-ספר, ולכן צריכה מאפייני דיור מסוימים; צריכה דירת ארבעה חדרים, חמישה חדרים, עם מחסן, עם שתי חניות – כי לכולנו, לכל אוכלוסיית היעד, בני ובנות המעמד הבינוני, זוגות צעירים, משפחות צעירות, כמובן יהודיות, יש כמובן לפחות שני רכבים; ואותה שכונה מוקמת לה בתכנון, בדרך-כלל זה מגדלים או בנייה מרקמית, סביב פארק שאמור להיות לרווחת הילדים שישחקו בו בערך שעתיים אחר-הצהריים; ומכיוון שלדירה יש שתי חניות עבור שתי המכוניות של אותה משפחה, צריך וחובה גם, אחרי שבנינו את הדירה ואחרי שגרו האנשים ושיווקנו לזוגות צעירים וכו' – מה צריך לעשות? כביש. חייבים לסלול מחלף, חייבים לצאת ולהיכנס מהשכונה, כי יש פקקים, אין דרכי כניסה ויציאה. ואז משרד התחבורה אומר: אוקיי, חייבים להיענות לצורך השעה, לסלול כביש, לסלול מחלף. ככה נולדה צורת הבנייה שנקראת "שכונת המגורים הישראלית", שהאדריכל פרופסור הלל שוקן קרא לה "בלון על חוט"; הבלון זה השכונה, לפי המאפיינים שתיארתי, החוט זה הכביש.

 בטוח במאה אחוז שהביקוש לנסיעות מהשכונה ואל השכונה עולה על רוחב הכביש ועל רוחב המחלף. זה בטוח, זה תמיד קורה, כי עוברות עוד משפחות ויש עוד ביקוש, וזה לא בר-קיימא, אי-אפשר לקיים שכונה על כביש כניסה ויציאה. עוד יותר בטוח שיהיו פקקים בכביש הזה, ויהיה זיהום אוויר, ועוד יותר, ועוד יותר, ובטוח שאותה שכונה תישאר לעד שכונה שמבוססת, שלא לומר תלויה באופן בלעדי, על רכב פרטי, וככה נולדות ונוצרות שכונות וערי השינה הידועות בשם "הפרבר הישראלי", שלא מאפשרות התבססות אמיתית על תחבורה מקיימת; שבתי-הספר בהן אינם במרחק הליכה מבתי המגורים; שמקומות העבודה מרוחקים, באיזה אזור תעשייה שחובה להגיע אליו ברכב פרטי, עם מקום חניה שמשולם על-ידי מקום העבודה גם שם, ואין בכך שום בעיה מכיוון שיש שני מקומות חניה באותה דירת מגורים שכרגע תיארתי איך היא נראית.

 בקיצור, אדוני סגן שר האוצר – בכוונה אני פונה אליך, כי זה עומד בבסיס תוכנית הדיור שאתם כרגע מציעים – יש בעיה מרכזית בכך שתוכנית הדיור הנוכחית מתכננת לבנות עוד מאות-אלפי יחידות דיור כרגע, שהן עוד מאותו דבר: עוד שכונות פרבריות, תלויות ומבוססות רכב פרטי, ולכן כמעט בהכרח מחירי הדיור בתוכניות האלה לא עומדים לרדת, מכיוון שהתכנון מבוסס בדיוק על אותו – במילים אחרות: מה שהיה הוא שיהיה. פשוט להוסיף עוד מאותו דבר.

 בניגוד לזה, מה שצריך לעשות זה להתחיל את התכנון העירוני ממקום אחר לגמרי, ממקום שמסתכל איפה צריכים להיות מתוכננים המגורים ומה דרכי הנגישות אליהם, למקומות העבודה, למוסדות הציבור וכו'. ועל הדבר הזה כמעט לא ניתנת היום, בתכנון הישראלי הנוכחי, מחשבה. השאלה היחידה שאנחנו שואלים את עצמנו היא אילו קרקעות להפשיר בשביל לבנות עוד ועוד דירות, אותו דבר. בניגוד לזה, מה שצריך היה לעשות זה להתחיל לבנות את שכונות המגורים או את המגורים במרכזי הערים, או אם אנחנו מוספים עוד ועוד יחידות דיור, בין שזה בפרויקטים של פינוי-בינוי, בין שזה בשכונות חדשות, ובין שזה – ורצוי מאוד – בפרויקטים של התחדשות עירונית, להתחיל מהתשתית. איך אפשר להגיע ממקום למקום? האם המגורים מבוססים על אפשרויות תנועה ברגל, באופניים, בתחבורה ציבורית, לפני שהן מאפשרות חנייה, כביש ומחלף לרכב פרטי?

 ועל הצורך החיוני הזה, שהוא צורך חיוני חברתי, כלכלי, עבור פתרון משבר הדיור, באה לענות הצעת החוק הזאת, שנכתבה לבקשת חבר הכנסת יריב לוין ולבקשתי – אנחנו עומדים בראש השדולה לתחבורה בת-קיימא – על-ידי ארגון "אדם טבע ודין". היא עושה דבר פשוט: יש היום – וכל מי שבקי בעולם התכנון יודע – תסקיר השפעה על הסביבה. כל תוכנית בנייה אמורה לכלול בתוכה תסקיר שכולל את ההשפעות הסביבתיות השונות שנובעות ועולות מתוכנית הבנייה הזאת. ההצעה שלנו באה לבקש תסקיר תחבורה מקיימת, כלומר, שכחלק אינהרנטי ואינטגרלי של תוכנית הבנייה תצטרך להינתן התשובה מהן דרכי הגישה בתחבורה ציבורית, ברגל, באופניים, לתוספת המגורים שעולה מתוכנית הבנייה הזאת. במילים אחרות, כאשר אנחנו מוסיפים יחידות דיור, צריכה, באופן אינטגרלי של התכנון למגורים, להישאל גם השאלה איך האנשים שעומדים לגור בדירות האלה יגיעו למקומות שהם צריכים – איך הם יגיעו לעבודה? איך הם יגיעו לבית-הספר? איך הם יצאו מהשכונה בשעות הפנאי שלהם? וכו' וכו'.

 העובדה שתסקיר כזה חסר היום בתהליך התכנון היא אחד הכשלים המרכזיים שבו, והוא הגורם המרכזי לכך שאנחנו ממשיכים לייצר ערי שינה פרבריות במקום מגורים עירוניים איכותיים. וזה מרכיב שעומד במוקד העובדה שמשבר הדיור לא ייפתר ומחירי הדיור לא ירדו אם אנחנו נמשיך לתכנן עוד מאותו דבר.

 אני רוצה לומר שהדבר הזה הוא קריטי במיוחד לאוכלוסיות מוחלשות, ואפילו לאוכלוסיות מיעוטים שמתבססות יותר מכול על תחבורה ציבורית, והן דווקא אלה שהשירות הזה נמנע מהן. בראשן  – אוכלוסיות מוחלשות מפאת גיל, למשל, כמו קשישים ונוער, ואוכלוסיות מוחלשות סוציו-אקונומית. אני רוצה לנצל את העובדה שחברי חברי הכנסת הערבים נמצאים כאן ולהזמין אתכם לסיור שאנחנו עורכים בקרוב בנושא תחבורה ציבורית במגזר הערבי, כי שם הבעיה אקוטית במיוחד. מפני שבמגזר הערבי יש ערים עירוניות שהתכנון למגורים בהן הוא מצוין, הוא צפוף. יש בהן מרכז עיר שחי וקיים, אבל תחבורה ציבורית נעדרת מהן כמעט לחלוטין, וזה גורם שיכול היה לשנות באופן מרכזי גם את השירות לאוכלוסייה וגם את העירוניות של אותו יישוב.

 אני רוצה לסיים בכך שהשר האחראי, שהוא שר הפנים, מכיוון שמדובר בתיקון לחוק התכנון והבנייה, קיבל חוות דעת מהדרג המקצועי במשרדו שמבוססת על כך שהנושא הזה כבר קיים בהליך התכנון הקיים. כל מי שמכיר את מערכת התכנון הישראלית – ויש כאן הרבה כאלה – יודע שזה ממש לא המצב, ויש הרבה מאוד מה לעשות; למעשה, להפוך את פירמידת החשיבה התכנונית על-פיה, להתחיל מהתכנון לתחבורה ונגישות, ורק אחר כך להגיע למגורים. ולכן אני שמחה על ההיענות של השר לבחון בעצמו שוב, יחד עם הדרג המקצועי, את הנושא. אנחנו נעשה את זה בשיתוף הארגון המציע, בשיתופנו, חבר הכנסת יריב לוין ואני, המציעים, ואני מקווה שנצליח להתכנס להצעה מוסכמת שתשפר משמעותית את התכנון בישראל. תודה.

הדברים נאמרו בפני מליאת הכנסת בחודש יוני 2014.