השבוע ראינו אירועים קשים שהמכנה המשותף ביניהם בולט וברור – השנאה. אנחנו לא יכולות ויכולים להרשות לעצמנו להסתפק בגינויים פומביים או במחאה חולפת

אירועי השבוע החולף היו רבים, קשים וכואבים. מה שהחל בהסתה חמורה נגד בית המשפט הגיע לשיאו ברצח התינוק עלי דוואבשה בכפר דומא, ברציחתה של שירה בנקי בת ה-16, ופציעתם של נוספים במצעד הגאווה בירושלים.

הייתי בהפגנה בירושלים יחד עם האלפים שהתכנסו בכיכר ציון, וברוחי יחד עם האלפים שהתכנסו גם בתל אביב. שמעתי את הנשיא ריבלין מבטיח שישראל תחזור להיות מקום עבור כולם.

כבר זמן רב שאנו מתריעות ומתריעים על הסכנות שבמדיניות ההסתה והגזענות העקבית שאנחנו רואים כאן. והנה, מתברר שדבר לא השתנה, שההסתה מסוכנת. שהיא הורגת. שיש לה השלכות והיא מסתיימת באלימות ובטרור.

לא נסתפק יותר במחאה חולפת ובגינויים רפים. זו תקופה של משבר מוסרי בחברה הישראלית, ויש לנו בו תפקיד שהוא גם פוליטי. אנחנו חייבות וחייבים לעשות את מה שאם אנחנו לא נעשה, אף אחד לא יעשה. זה מה שמוביל אותי יום יום בפעילות הפוליטית שלי – עד שננצח.

11825180_692727537524083_7425103452763490018_n

וגם מילה על "סתימת פיות" או "ציד מכשפות". אין בעיניי סימטריה בין הקוראים לשוויון והמתנגדים לו. בין המגנים על זכויות האדם לבין התנגדות להן. משמעות ההתנגדות למצעד הגאווה היא תמיכה בחיים בארון, ופירושה מתן גיבוי לאלימות מפורשת או סמויה. אסור לשכוח מי הם הקורבנות האמיתיים של ההסתה והשנאה, ומי שילמו על כך בחייהם.

צפו בדבריי במהלך הדיון המיוחד במליאת הכנסת בנושא הטרור וההסתה:

https://www.facebook.com/tamarzandberg/videos/693722034091300/