פורסם ב-21 בנובמבר 2008

תודה רבה לכל המגיבים והעונים לפוסט הקודם, גם פה וגם במייל, בסמסים ובע"פ (בהזדמנות זו נשלחת מכאן קריאה נרגשת לפרנסי דה-מרקר-קפה: תנו להגיב ללא הרשמה!). קראתי והקשבתי להכל בתשומת לב.

אם לשפוט על פי התגובות כאן, אין ספק – הבלוגוספירה אמרה את דברה: אופוזיציה. צודק fauno שלא מדובר במדגם מייצג, ואפילו לא מדובר ברוב של מצביעי מרצ (כפי שהתוודו חלק מן המגיבים הלוחמנים ביותר). אני גם לא טועה לחשוב שהמגיבים – גם של התגובות המושקעות והמנומקות ביותר – יקבלו את ההחלטה במקומי. עדיין זה היה מרתק לקרוא וחשוב להתחשב, אז שוב תודה לכולם.

באשר לנימוקי ההישארות באופוזיציה, חלקם נגעו לאופיה ואיפיונה של הקואליציה (כפי שטענה ח' במשפט קולע במיוחד: "ירוקים ורוב העיר – ממש יאפים עם ג'יפים"); חלקם לאופיו או אפיונו של חולדאי ("אולטרה-קפיטליסט" ו"מושחת" הם רק חלק מן הביטויים); וחלקם נגעו לשאלות של אינטרסים ויכולת השפעה – אבני היסוד המהותיות של המעשה הפוליטי. לאחרונים אני רוצה להתייחס מעט יותר.

קודם כל, לכל המודאגים מה"פיתויים" של "כסף" ו"ג'ובים". בשתי מילים: הצחקתם אותי. נכון, באמתחתו של ראש העיר יש חמש משרות של סגנים בשכר, והוא מן הסתם ימנה ארבעה מהם מתוך סיעות הקואליציה העיקריות מלבד סיעתו. מעבר לזה, כל דרישה קואליציונית בעלת משמעות תקציבית תיועד לשרת את תושבי העיר, ולא תניב לנו, נבחרי הציבור, שום דבר מלבד עבודה קשה בהתנדבות. אני מצהירה כאן ועכשיו שאיני מועמדת לשום משרה בשכר, ולא אקבל שום "שלמון". ברור שלא עולה על דעתי לרגע לבגוד בשום עיקרון או במחויבות לבוחריי, לתושבי העיר או לפוליטיקה אמינה ונקיה.

מהי הדרך להשיג את העקרונות האלה, ואיך להשפיע כמה שיותר, זו השאלה שעל הפרק. מפלגה, כל מפלגה, שמתמודדת בבחירות מפרטת את מצעה שמהווה למעשה את ה"אני מאמין" הכי אוטופי שלה. המצע מהווה מעין פרוגרמה, מה תעשה המפלגה באם תזכה בשלטון באופן בלעדי. במילים אחרות, אם מרצ – או כל מפלגה אחרת – היתה זוכה ב-31 מנדטים במועצת העיר, יש לה תכנית עבודה מוכנה.

מעמד הבחירות הוא רגע מעצב של חלוקת כוח. ביום שלמחרת, אחרי שמתפזר הערפל, סופרים את הפתקים ומחלקים את המנדטים. החלק היחסי שקיבלה כל סיעה משקף את מידת אמון הציבור בה, ואת המנדט שיש לה לפעול, תוך שאיפה להתקרב ככל שניתן למצע הכולל, במסגרת מגבלות הכוח שהוענק לה.

ולמה אני מטרידה אתכם בשיעור המבוא הזה? כי השאלה שמעסיקה אותי בימים האחרונים, היא איך להוציא את המירב האפשרי מבחינתנו מ-10% הכוח שניתן לנו ע"י הציבור.

מצד אחד, אני מודה בכנות שהאופוזיציה מאוד קורצת. כפי שציין/נה gilda, למרצ יש אופי אופוזיציוני ומסורת מרשימה של מאבקים והישגים גם שלא ממסדרונות השלטון. אם אני מתבוננת על הקדנציה היוצאת, אין ספק שאחד הדברים שהיו הכי חסרים בתל אביב זה אופוזיציה. אופוזיציה היא אורגן דמוקרטי רב-משמעות, וביחד עם כלב שמירה אחר – התקשורת – היא יכולה להגיע להישגים שחורגים מהסמכויות הקונקרטיות שאין לה.

אם כן, אופוזיציה היא לא מילה גסה ואני בטח לא חוששת ממנה. עם זאת, לא בכדי נמנעה מרצ לאורך כל הקמפיין מלהתחייב מה יהיו מהלכיה לאחר הבחירות. למעשה, שימו לב שהמפלגה היחידה שנתנה התחייבות בסגנון "ריד מיי ליפס" לישיבה באופוזיציה היא מפלגתו של רון לוונטל, שלא נבחר.

ולכן, מצד שני, יש לבחון מהן האפשרויות הגלומות באופציה הקואליציונית. צודקים גדי ואחרים שאיבחנו את הבעייתיות של חוסר השיניים של האופוזיציה לא באישיותו של ראש העיר ואפילו לא במספר חברי הקואליציה, אלא במבנה השלטון המקומי. מסיבות היסטוריות שלא כאן המקום לפרטן, פקודת העיריות היא החוק הקונסטיטוציוני היחיד שלא נכתב מחדש עם כינונה של ישראל כדמוקרטיה. זוהי פקודה מנדטורית, שלא לומר קולוניאליסטית, ונראה כי לשלטון המרכזי עם קום המדינה היה נוח להשאיר את השלטון המקומי תלוי לחלוטין בו, באמצעות שריף מקומי. מספר שרי פנים וחברי כנסת כבר ניסו לגבש רפורמה כוללת בנושא, אך נכשלו מסיבות פוליטיות.

מתן כתב שצדק, שקשה להשפיע מהאופוזיציה וקשה גם כשותף בקואליציה. בגלל כל אלה, השאלה אם נוכל להשפיע יותר לכיוון האג'נדה שלנו בפנים או בחוץ היא לא שאלה של נאמנות לעקרונות או לבוחרים. דווקא מתוך נאמנות כזאת, זוהי שאלה שחייבת להיבחן לגופן של נסיבות וקוניקטורות פוליטיות, ולא א-פריורית. אין שום דבר מקודש מהותני בקואליציה או באופוזציה, מלבד עצם קיומן, והתשובה תהיה חייבת להינתן, לכשתבוא העת, באופן קונקרטי על פי מה שעומד על הפרק.

בכל מקרה, קואליציה או אופוזיציה, אני מתחייבת כאן להיות נאמנה בתקופת כהונתי לא רק לתפיסת עולם, אלא לפרקטיקות הממשיות הנגזרות ממנה. אני גם מבטיחה לכם, שבכל מקרה קולה של מרצ לא יידום, והיא תעמוד על המשמר בלי פחד כמו שתמיד ידעה.