לאחר מאבק עיקש של שנים, השר ארדן הודיע על יציאתה לדרך של מהפכת האי-הפללה. זוהי נקודת ציון מבורכת בדרך שלנו ללגליזציה מלאה. אלה דברי מהפגנת האלפים בככר רבין

2017-02-04-PHOTO-00001483

השר לביטחון פנים גלעד ארדן הודיע על מהפכת האי-הפללה. מדובר בנקודת ציון משמעותית בדרך ללגליזציה מלאה, דבר שאני נאבקת עליו זה שנים, מאז נבחרתי לכנסת.

אני רוצה לשתף בכמה מילים אישיות-פוליטיות על המאבק הזה ועל שינוי חברתי בכלל. כשנבחרתי לכנסת לפני ארבע שנים התחייבתי לקחת את הסעיף החבוי במצע מרצ שתומך בלגליזציה ולצקת לו תוכן ממשי. זה המקום להריע לצעירי מרצ בראשות היו״ר אז אורי זכי שהצליחו להביא את מרצ להיות המפלגה הראשונה (ועד היום היחידה) שתומכת רשמית בלגליזציה. בזמנו זה עבר לא בלי התנגדות של לא מעט בכירים במפלגה.

כשנבחרתי הנחתי מיד על שולחן הכנסת ארבע הצעות חוק שמקיפות את נושא הקנביס: 1. הכרה בתועלת הרפואית, 2. לגליזציה של השימוש התעשייתי (המפ), 3. אי-הפללה של השימוש העצמי ו-4. לגליזציה מלאה לפי מודל קולורדו, שהיה אז חדש. זה המקום להודות לעו״ד דקל עוזר-דוד על השותפות בניסוח ההצעות.

השלב הראשון היה נורמליזציה בשיח הציבורי. עישון קנביס נחשב עדיין דאחקה שולית של סטלנים והמשימה הראשונה היתה להפוך אותו לנושא רציני מספיק בשביל לקבל תמיכה פוליטית. אני לא יכולה לתאר לכם כמה הצעות קיבלתי להשתטות באולפנים, לעשן ג׳וינט בפריים טיים, להפוך את עצמי לבדיחה עבור המאבק. סירבתי לכולם והתעקשתי לדבר בנתונים, במספרים, בהגיון משפטי, בדוגמאות מהעולם.

כמה בדיחות נזרקו לעברי. כמה שאלות אם יש לי ״כיוון״ ואם בישיבה יהיה ״כיבוד״. כמה טוקבקים ״מסוממת״, כמה חברי כנסת שתהו איך אנשים יחתלו את הילדים שלהם אם יהיו מסוממים. כמה מכתבים ליו״ר הכנסת כשנבחרתי לעמוד בראשות ועדת הסמים במטרה מוצהרת להוביל שינוי במדיניות הסמים הישראלית משם.

ואיזה דיונים היו בוועדה. כולם בטח זוכרים את מחיאות הכפיים ליו״ר הרשות למלחמה בסמים צבי הנדל כשתקף אותי על שהבאתי תמיכה בלגליזציה לוועדת הסמים. לראשונה ניתן פתחון פה לתומכי לגליזציה בוועדה, לראשונה התקיימו דיונים רציניים באופן שיטתי ועמדות המתנגדים עומתו עם מומחים אחרים. ואז הרשות למלחמה בסמים- אותה רשות- הכריזה לראשונה לפני חודש על תמיכה באי הפללה, אצלי בוועדה.

המשכתי בעקשנות לדבר רק ברצינות, ולהיות פה למאות אלפי ישראליות וישראלים שהם לא מסוממים ולא עבריינים, אנשים עובדים ותפקודיים לחלוטין שכחלק מאורח חיים שגרתי מעשנים ג׳וינט בערב או בסוף השבוע. כמו כוס יין. בהרמות כוסית לחג או כשמישהו עוזב תפקיד נהגתי לסרב לכוס שהושטה לי בטענה שזה סם מסוכן ואני לא שותה בשעות העבודה. אבל בשעות הפנאי? מה בעצם ההבדל?

לאט לאט הצלחנו להזיז את הספינה הזאת. בכנסת הקודמת הודו 12 חברי כנסת שעישנו לפחות פעם אחת. מדובר על 10% מחברי הבית, בהשוואה לאוכלוסיה זה שווה ערך לכ-800,000 איש. ואין ספק שזו הערכת חסר. הצורה שבה דיברו על זה היתה עדיין משונה. רובם התייחסו לעישון קנביס כאל משובת נעורים רחוקה, חטא שמזמן כיפרו עליו. מעטים היו מוכנים להסתכל סביב ולראות את כל אותם אנשים מבוגרים ורגילים לגמרי שמעשנים, היום, כאן ועכשיו.

אבל לאט לאט שינינו את זה. המתנגדים כבר אינם. השבוע – במקום הצעות להשתטות באולפנים – קיבלתי הצעות לראיונות אמיתיים ובקשה נואשת: תעזרי לנו למצוא מישהו שיגיע להתנגד. לא מצאנו כאלה. כמעט ואין.

הרבה רצו לתפוס מרחק מהמאבק הזה שנחשב לא מספיק רציני או לא מספיק חשוב. נכון, לא סיימנו את הכיבוש השבוע ולא הבאנו לצדק חברתי. מאבק לשינוי חברתי הוא אף פעם לא זבנג וגמרנו והמאבקים הם אף פעם לא אחד במקום השני. ועוד דבר- אף ניצחון לא מגיע בבת אחת. בלי מאבק ציבורי נחוש ובלי נצחונות קטנים בדרך, קשה לרשום הישגים. והיה כאן בהחלט שינוי אדיר בדעת הקהל בשנים האחרונות, וכשהגיע שינוי העמדה של הרשות למלחמה בסמים, של משרד המשפטים ושר השר ארדן זה נפל על קרקע בשלה. ככה זה תמיד בשינוי חברתי.

אמרו לנו גם שזה מאבק פריבילגי. תל אביבי. אז תנו לי לומר לכם, שהרבה תל אביבים אמרו לי במהלך השנים שבכלל לא צריך להיאבק, כי יש לגליזציה דה-פקטו. בתל אביב אפשר גם היום לעשן קנביס ברחוב בגלוי וסביר שכלום לא יקרה. לא שמעתי על תל אביבי אחד שמשטרה דפקה לו בדלת לחיפוש סמים לפנות בוקר. לעומת זאת, סיפורים כאלה זרמו אליי כל הזמן מהצפון ומהדרום, על אכיפה סלקטיבית שפוגעת דווקא במעמדות הנמוכים יותר, בפרופיילינג של אתיופים ומזרחים שחיפוש סמים היתה הדרך הקלה לעצור אותם, וגם הנזק עבורם של תיק פלילי חמור בהרבה.

השינוי עליו הודיע השר ארדן הוא צעד חשוב בדרך. הוא לא סוף הסיפור ואולי אפילו לא מספיק טוב. אבל הוא שינוי כיוון מוחלט שמגיע דווקא מגדול המתנגדים, ואי אפשר להמעיט בחשיבות שלו. יש הרבה חששות מהקנסות האלה, אבל אני מאמינה שאף שוטר שראה את השר שלו יושב במסיבת עיתונאים ומעליו הכותרת ״אי הפללה״ לא בדיוק הבין את זה כמסר ללכת ולדפוק קופה בקנסות. ואם זה יקרה, אנחנו כאן. לא הולכים לשום מקום. נמשיך ללוות את החקיקה והשינוי גם בכנסת וגם בציבור.

אני רוצה להודות ולהוקיר את כל אנשי המאבק הזה: לבועז וכטל ושלומי סנדק, לאורן ליבוביץ׳, עו״ד דקל עוזר דוד, לסילביה שינבוים, לכל הנאבקים לקנביס רפואי (שהסרת הסטיגמות של קנביס בלגליזציה יכולות רק לעזור), לתכנית הצינור ולגיא לרר שהצטרפו לרגל המסיימת ואפילו זה לא היה מובן מאליו, לחברי הכנסת שהצטרפו במשך הזמן ובמיוחד לח״כ שרן השכל מהליכוד שדחפה במכפיל כוח בכנסת. ולמרצ, המפלגה שלי, שכמו תמיד היא הראשונה להתייצב ולתמוך בעמדות הנכונות גם כשהן לא פופולריות, וזו לא הפעם הראשונה שבה אנחנו רואים ברכה בעמלנו, ורושמים הישגים ונצחונות.