עם בוא חג הפסח אני שמחה להגיש לכם סיכום ממצה של הפעילות והעשייה שלי במושב הכנסת האינטנסיבי והעמוס שהסתיים לאחרונה.

אני גאה לבשר כי הצלחתי להעביר במושב האחרון שתי הצעות חוק שנכנסו לספר החוקים, חוקים פמיניסטיים שמתקנים עוולות ארוכות שנים כלפי נשים. חוק אחד מאפשר חופש בחירה בלידה כאשר הוא מחייב תשלום דמי לידה גם למי שבוחרת ללדת בבית. במשך עשרות שנים נמנע התשלום הזה מיולדות בית בגין סיבות היסטוריות שאינן רלבנטיות עוד, ובשינוי החוק עשינו צעד חשוב לביסוס חופש הבחירה של נשים ולעצירת הפטרונות.
חוק נוסף נועד למנוע פגיעה בנשים שצמצמו לפני הלידה את שעות עבודתן, תופעה נפוצה בקרב נשים בהריון מתקדם, בעיקר בעבודות משמרות אך לא רק. דמי הלידה משולמים על בסיס השכר הממוצע בשלושת החודשים האחרונים לעבודה ונשים שנאלצו לצמצם בעבודתן קיבלו דמי לידה מקוצצים. החוק שהעברתי קובע כי החישוב ייעשה על סמך שלושה או ששה חודשי עבודה אחרונים – מה שמיטיב עם היולדת.

לקחתי חלק ביותר מ-40 הצעות חוק נוספות במהלך הכנס האחרון, ביניהן הצעה לחובת חינוך פיננסי לילדינו; מאבק לביטול עמלות אינטרנט מיותרות; חובת צילום ושידור ישיבות מועצה ברשויות; חובת כריזה באוטובוסים בשפה הערבית; ואיסור על משלוחים חיים של עגלים וטלאים.

העבודה בכנסת לא מתחילה ונגמרת בפעילות הפרלמנטרית: הצלחנו לעצור את ההתעללות בבעלי חיים בתוכניות ריאליטי, פעלנו נגד קוד הלבוש המגוחך והמבזה של הכנסת, יזמנו דיון מהיר שבו הסבירה הנגידה קרנית פלוג את מדיניות בנק ישראל בנושא הר הדולרים שמאיים עלינו, והמשכנו לנהל בבג"ץ את ההליך שבו נדרש שר התחבורה להסביר מדוע אינו שוקל הפעלת תחבורה ציבורית בשבת. בשבוע שעבר סיפרתי לכם בהרחבה על העבודה שעשינו בוועדת הסמים של הכנסת שאני עומדת בראשה.

אי אפשר לדבר על המושב האחרון בלי להתייחס לתחתיות החדשות שממשלת ישראל מגיעה אליהן בבית הנבחרים של כולנו. חוק ההסדרה, חוק המואזין, חוק V15, שקרי אום אל חיראן, פארסת התאגיד. גזענות, שנאה והסתה, כולם רעשי רקע לרפיסות, לחוסר התועלת והתוחלת של הממשלה ולאי רצונה לעשות דבר אשר יקדם אותנו ואת עתידנו.

אנחנו מסיימים את המושב כשברקע סיומו של משבר קואליציוני שנכון לעכשיו יביא להמשך כהונת הממשלה הזו. אבל אל תטעו – טבעת החנק הפלילית מתהדקת על צווארו של נתניהו. שורה ארוכה של חקירות המעלות ריח מצחין של שחיתות, של נהנתנות, של שכרון כוח וניתוק. פארסת התאגיד היא דוגמה נוספת לטירוף המערכות שנכנסנו אליה, לטרלול הכללי שהולך ואוכל כל חלקה טובה.

על רקע הדיון על עתיד השמאל והקולות שקוראים לנו להתמתן ולהתמרכז על מנת למשוך אלינו קהל מדומיין, פרסמתי השבוע מאמר ב"הארץ" שמנפץ את ההערכות והתקוות חסרות הבסיס לפיהן מהלך כזה יסייע לנו לחזור לשלטון. מעבר לחוסר המוסריות שלו, מדובר בהתאבדות פוליטית, בפינוי הזירה מרצון. מרצ היא כיום לא רק הקול המובהק ביותר לשוויון, לצדק ולדמוקרטיה, אלא הקול היחיד. הדרך היחידה שבה אנחנו נוכל לגדול ולנצח היא אמונה בלתי מתפשרת בדרכנו – שמאל שמאמין בעצמו הוא שמאל מנצח. חג חירות שמח!