פורסם ב-16 בדצמבר 2008

ובכן, חזרתי מישיבת המועצה הראשונה. כן, התרגשתי. בכל זאת, המעמד מחייב. התרגשתי גם להיות חלק ממועצת עיר שללא ספק לא תיראה אותו דבר. למעלה מחצי (16) חברים חדשים, הרבה צעירים, סיעות מעניינות ולא שגרתיות וסקרנות והבטחה גם בקרב נציגים חדשים בסיעות קיימות.

אין ספק כי הישיבה עמדה בסימן נסיון של עיר לכולנו ל"תצוגת תכלית". עיר לכולנו היא סימן מובהק של השינוי הנ"ל, סיעה שהתמודדה מתוך כבוד למשחק הפוליטי ושאיפה להשפיע במסגרתו ובכליו. אחרי הטעם המר עימו אני חוזרת מן הישיבה אין לי אלא להגיד: לא זו הדרך.

הישיבה התנהלה באוירה של קרקס או יציע מגרש כדורגל, תבחרו אתם. ההצגה המעושה כללה צרחות והשתוללות בלתי סבירים מהקהל, בו ישב (מוקף יועצי תקשורת ומצלמות) מועמד עיר לכולנו לראשות העיר שאינו מכהן במועצת העיר, דב חנין, שפיקח באופן הדוק על נציגי הסיעה שסביב השולחן, על התנהלותם, הצבעותיהם והתבטאויותיהם.

אני רוצה שיהיה ברור, אני תומכת לחלוטין בהרחבת גבולות הדמוקרטיה וחופש הביטוי עד למקסימום האפשרי, גם למחוזות שנחשבים היום או נחשבו בעבר פחות מקובלים. אבל, ללא גבולות לא יהיה מה להרחיב, ואז זו סתם תהיה אנרכיה. מובן מאליו שאין להגביל זיהוי פוליטי בקהל (אחרי הכל, כולנו אנשים פוליטיים ונבחרנו בהליך פוליטי, ואין פסול בכך). זה אינו דבר שיש להכחישו או להסתירו. כמו כן, יש להיות סובלניים באופן מקסימלי לקריאות ביניים מהקהל, ועל אחת כמה וכמה מקרב חברי המועצה. מחיאות הכפיים מהקהל בזמן השבעת חברי המועצה היו אקט דמוקרטי מרגש. עם זאת, הפיכת נושאים על סדר היום לקרב מחיאות כפיים בין תומכי חולדאי ורוב העיר לבין פעילי עיר לכולנו אינה מוסיפה כבוד לא להליך הדמוקרטי ולא למועצת העיר. היא רק הופכת אותה לקרב טוקבקיסטים שטחי במקרה הטוב. פארסה זו עונה על ההגדרה "דמוקרטיה השתתפותית" באותה מידה שמחיאות כפיים מהקהל בתכנית של דודו טופז עונה על ההגדרה הזאת.

אני כמובן תומכת בכניסת קהל חופשית לישיבות המועצה, ואפילו מבינה ומתייחסת בסלחנות לליוויים של פעילי אולם אוסישקין ז"ל את חולדאי לאירועים שונים, כולל הישיבות. הם תובעים את עלבונם הלגיטימי, ומשתמשים בכלי דמוקרטי לגיטימי. אבל אני חושבת שבמסגרת הגבולות שהם מותחים, ובצדק, סביר לצפות שכניסתם של מי שמכנים ראש עיר נבחר "פאשיסט" ו"רוצח" למועצת העיר תימנע. אין דמוקרטיה ביקום שלא היתה נוהגת כך, ומשיחות שקיימתי עם מובילי צידו הלגיטימי של מאבק אוסישקין שכן נכנסו לאולם, לא התרשמתי שהם חולקים על כך.

הפסיכו-סוציולוג האמריקאי אירווינג גופמן תיאר את האינטראקציה החברתית כבמה עליה אנו משחקים תפקיד. גבולות המשחק גמישים, כל עוד קיימת הסכמה על הכללים, כל עוד נשמרת המסגרת. "קדושת הסיטואציה", קוראים לזה בגישת האינטראקציה הסימבולית.

המשמעות היא, שלא נוכל בכלל לקיים את המשחק הדמוקרטי אם לא נסכים על המופעים הסימבוליים שלו. כללי המשחק וגם גבולותיו הם אלה ששומרים עלינו מפני אלה המנסים לשבור אותם. אם אנחנו ניתן לזה יד, אנחנו אלה שנפסיד. זה יכול להיראות כמו הגבלה או כבילה, אבל מי אם לא אקטיוויסטים סוציאליסטים המחפשים אחר מבנים חברתיים כגון סולידריות וזכויות קולקטיוויות, שמהותן הגבלת הפרט לטובת הכלל, אמורים לכבד הנחות יסוד אלה ולהיות מחויבים אליהן.

יש לי חשש כבד, שההתנהלות שראינו היום תמנע עבודה עניינית ושיתופי פעולה לטובת הציבור במועצת העיר, ותסכל אפשרות אמיתית לקדם אינטרסים משותפים של הציבור. עיר לכולנו העלו כמה הצעות ראויות ונכונות ששמחתי לתמוך בהן, כגון דרישה להצבעה שמית על הנושאים שעל סדר היום (תמיד אצביע בעד קידום שקיפות ויש לי עניין רב שיירשם בפרוטוקול אופן ההצבעה של חברי המועצה), או טענה כנגד ייצוג נשים באיגודים עירוניים. אבל התנהלות סיעתית שאינה מבחינה בין עיקר לטפל ושאינה מעניקה את סמכות הייצוגיות לנבחריה, מעמידה בספק את היכולת לעשות זאת.

הצבעתי עבור דב חנין לראשות העיר. התרשמתי מאוד מפעילותו הריאל-פוליטית בכנסת, הנוגדת את תדמיתו ה-איך לומר זאת- דווקנית להכעיס או למצער חנונית. התאכזבתי לגלות שלא זו התרבות הפוליטית שהנחיל לנציגי סיעתו במועצת העיר תל אביב. למרות שהייתי שמחה לראות את חנין מנהל את תל-אביב-יפו, משלא נבחר לעשות זאת, הייתי שמחה לראותו יושב עימנו סביב שולחן המועצה, ולא מנחה, שלא לומר מתפעל, את נציגיו מן היציע.

אדם שאני מעריכה את דעתו נוהג לומר, שבישראל חסרה מידה של תמימות, ולעומת זאת ניחנו בעודף של ציניות, שמשתק אותנו ומונע מאיתנו להאמין ולשנות. כבוד להליך, אמונה במסגרת, שימוש בכלים הדמוקרטיים והממסדיים ולא שאיפה לשבירתם, הם חלק מאותה תמימות מבורכת. הם אלה המאפשרים יותר ממה שהם מגבילים, והם אלה שחובה עלינו לשמרם ולא לשים אותם ללעג ולקלס. למען חופש הפעולה וחופש הביטוי שלנו.