היום לפני שבוע יצאו כמה צעירים לרחוב עם רוח שטות אופטימית מהולה בלהט מהפכני וזועם בעיניים. שבוע אחרי, ישראל 2011 היא כבר לא אותו מקום. דוברים מטעם הממשלה ובעלי טורים החוששים לסדר החברתי הקיים יכולים להמשיך לדבר על "פתרונות לטווח ארוך", על "השוק החופשי" ועל "המפונקים מרוטשילד". בינתיים עשרות אוהלים קמו ברחבי הארץ, המתמחים עזבו את בתי החולים, במוצאי שבת תתקיים הפגנה גדולה בתל אביב והאנרגיה לא עוצרת.

מה יקרה בסוף ממש אי אפשר לדעת. בין היתר בגלל שמדובר במצב חי ודינמי. מה שבטוח זה שקיץ 2011 הוא כבר לא מה שחשבנו שיהיה רק לפני שבוע, וזה כבר הרבה.

להלן טור שלי בנושא שהתפרסם היום בעיתון הכי תל אביב, ואחריו עוד כמה פרסומים מהשבוע. בשבוע הבא יתקיים במועצת עיריית תל אביב דיון בנושא, ובהמשך השבוע אעלה כאן תכנית עם כמה צעדים קונקרטיים בנושא הדיור.

רגע של שינוי מציאות

ברגע אחד, בסוף השבוע שעבר, התרחש אחד האירועים הפוליטיים החשובים והמרגשים שקרו בישראל אי פעם. ישראלים מכל הסוגים יצאו לרחוב, מחנה אוהלים צץ לו בשדרות רוטשילד, ופתאום דברים קורים והכל נראה אפשרי.

אומרים לנו שמדובר בתל אביבים מנותקים שחושבים שמגיע להם לגור ברוטשילד. אבל האמת היא שברוטשילד אף אחד מאיתנו לא יכול לגור כבר מזמן, וגם המחירים בשאר תל אביב, בגוש דן ולמעשה בכל המדינה עלו בשנים האחרונות הרבה יותר מדי. כלל האצבע המוכר בעולם הוא שההוצאה על דיור אמורה לתפוס עד 30% מההכנסה הפנויה של משפחה. אז אומרים לנו לעבור לפריפריה. אבל האמת היא שמרכז הארץ, ותל אביב במרכזו, תמיד יהיה מוקד תעסוקה, מוקד כלכלי ותרבותי. לא רק שאין טעם להילחם בכך, גם אין סיבה. כבר כיום רוב תושבי כדור הארץ מתגוררים בערים, ובישראל למעלה מ-90%. כל אוכלוסיית מדינת ישראל נכנסת בשטחו של האי הקטן ששמו מנהטן, ועוד נשאר עודף וגם כמה שטחים פתוחים לדורות הבאים. שם המשחק בעירוניות חיה ומתפקדת הוא צפיפות, וצפיפות מתוכננת היטב מייצרת ערים טובות, יפות ובריאות שטוב לחיות בהן.

כך שלא מדובר בזכות של מפונקים. יש לנו אינטרס לייצר פתרונות דיור מגוונים, שיהיו בני השגה לאוכלוסיה מגוונת.

בניגוד לכלל מדינת ישראל, בה שיעור הבעלות על דירה מגיע ל-75%, בתל אביב למעלה ממחצית התושבים גרים בשכירות. שוק השכירות הוא שוק פרוץ ומופקר לחלוטין, שאין לו שום אחריות ציבורית ושום רגולציה. בערים הגדולות במדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם, קיים מנגנון פיקוח על שכר דירה, וקיימת התערבות כלשהי בהסדרת היחסים העדינים בין שוכרים למשכירים. בתל אביב שוכרי הדירות – כאמור רוב התושבים – סובלים מחוסר יציבות וחוסר וודאות משווע. אף שוכר דירה אינו יכול לדעת האם עדיין יוכל להרשות לעצמו את קורת הגג שלו בשנה הבאה. זהו מצב בלתי נסבל.

גם הסדרה של פיצול הדירות, מניעת איחוד דירות למגורי יוקרה, פיקוח על דירות ריקות והרחבת המנגנון של דיור בר השגה הם צעדים נדרשים כדי לספק מגורים בעיר מתפקדת ומאפשרת.

האוהלים ברוטשילד עימתו אותנו עם מציאות זו בעוצמה. הציבור הישראלי והתל אביבי צריך להודות לחבורת הצעירים עם האוהל בשדרה. זהו אחד מן הרגעים האלה שממש לא חשוב איך בדיוק התחיל, כמה זמן יחזיק ומה יקרה אחר כך. מה שחשוב זה שזה קורה כאן ועכשיו, וזה הרבה יותר ממה שלא קרה כאן קודם. המציאות המתגלגלת מיום ליום מוכיחה שזה אמיתי, זה חי ובועט, וזה מרגש וסוחף. כל מי שלא היה ברוטשילד בשבוע האחרון, זו פשוט חובה להגיע. שינוי המציאות מתרחש מול העיניים, לא תקחו חלק?

כתבת וידאו של עידו סלומון מאתר דה מרקר

והנה שש הערות על המחאה, כפי שפורסם השבוע בסלונה

  1. הישראלים יוצאים לרחובות. שנים מצקצקים לנו על כך שהישראלים, בפרט הצעירים, לא יוצאים לרחובות. ממהפכת הסטודנטים בצרפת ועד ככר תחריר, הישראלים פשוט לא לומדים את הלקח. טוב לכם מדי, אתם מפונקים, הטיחו בנו. אז הנה, הישראלים ברחובות. ליטרלי. באוהלים ברחובות, ולא רק ברוטשילד, אלא בירושלים, בראשון לציון, בבאר שבע, בחולון ובכפר סבא. אז מה יש לכם לומר עכשיו?
  2. למי מגיע לגור ברוטשילד. אני לא חושבת שיש מישהו אחד האוהלים שחושב שמגיע לו, או שיש לו בכלל סיכוי לגור ברוטשילד. רוטשילד מזמן מעבר להישג ידם של רובם ככולם של התל אביבים. האם אתם יודעים איך רוטשילד הגיעה למצב הזה? לא, זה לא כוחות השוק. מדיניות של בניה לגובה של משרדים בצד מדיניות שימור של מבנים היסטוריים היא שיצרה את רוטשילד בדמותה הקיימת. שדרות רוטשילד היא שדרה חשובה לכלכלה של העיר, למראה שלה ולהיסטוריה שלה, אבל האם לא מגיע גם לנו להנות מפירות המדיניות הזאת? לא ברוטשילד, אלא בשאר העיר? בשאר המטרופולין?
  3. בכל העולם הערים יקרות, לכו לפריפריה. קודם כל, חשוב לציין כי המחירים בתל אביב ולמעשה בכל גוש דן כבר הגיעו ואף עברו את הערכים בערים גדולות ומרכזיות בעולם, לעומת המשכורת של הישראלים שמפגרת הרחק מאחור. שנית, הימים של פיזור אוכלוסיה כפוי עברו מן העולם, לא רק בגלל חוסר הטעם שבכך. בעולם של משאבים מוגבלים, שום מדינה, בטח לא קטנה כל כך, אינה מחסלת עוד ועוד שטחים פתוחים לבניה חסרת תוחלת בפריפריה חסרת תעסוקה ומרוחקת. בסדר גודל של אוכלוסית מדינת ישראל, אין שום הצדקה שלא לצופף את המרכז שמהווה את מרכז התעסוקה, הכלכלה והתרבות, ולייצר מרכז אורבני חי ומתפקד.
  4. האם הפיתרון הוא ה"סופרטנקר" של נתניהו? נתניהו וממשלתו מנסים לעשות עלינו ספין, ולהסיט את המאבק לכיוון תמיכה בתכנית לרפורמה בתכנון, כלומר הוד"לים (ועדות דיור לאומיות). מדובר במנגנון עוקף איזונים ובלמים בתהליך התכנון, שרק יסייע להפריט קרקעות ולספסר בדירות יוקרה לעשירים, כאילו היו סחורה עוברת למרבה במחיר ולא שירות ציבורי שאמור להיות תחת אחריות לאומית. ביתר שאת אחרי משבר המשכנתאות העולמי, בכל העולם כבר הבינו שממשלה לא יכולה להתנער מאחריות לקורת הגג של אזרחיה. למאבק הזה אסור להסתיים בכיוון ההפוך בדיוק.
  5. הפוליטיקה של המאבק. "זה מאבק חברתי, לא פוליטי" זועקות הכותרות. למחרת אנו מתבשרים כי חלק מהתכנית להגדיל את היצע הדירות מכוון לשטחים הכבושים. לחברים הנפלאים במאהל ברוטשילד יש לומר בצורה ברורה: הכל פוליטי. פוליטיקה היא מאבק על הקצאת משאבים לפי סדר עדיפויות. אנחנו דורשים שינוי סדר העדיפויות. אין זה מקרה שהכסאות מתחת לישבניהם של הפוליטיקאים רועדים. האנרגיה הנושבת באוהלים היא רוח של שינוי, השינוי חייב להתבטא בשינוי פוליטי.
  6. רוח המאבק. לכל המצקצקים, לכל הסקפטיים, לכל הציניים, לכל המיואשים. רחובות ישראל הם הדבר הכי לוהט כרגע, ולא רק בגלל החום. מכל מקום צצות עוד ועוד מחאות, עוד ועוד אירועים. בזמן שהממשלה עסוקה בחקיקת חוק החרם, ברחובות זורקים קוטג', מפגינים, שרים באוהלים. רוח אמיתית של שינוי, אנרגיות שמתפזרות לכל עבר, שאי אפשר בדיוק לדעת מאיפה באו ולאן ילכו, אבל זה גם באמת לא משנה כרגע. זה חי, זה כאן ועכשיו. כל מי שלא מרוצה מהמצב הקיים ולא יוצא לרחוב ולוקח בזה חלק, לא רק שהוא טועה, הוא גם מפסיד.

וגם טור ראש בראש שלי מול ארהון גלעדי מהליכוד על צדקת המחאה