הטור שלי מהכי תל אביב לקראת צעדת המיליון

מחאת האוהלים סוגרת שבוע שביעי, ונראה כאילו היתה פה מאז ומעולם. אולי בגלל שזו המחאה העוצמתית והמהפכנית ביותר בתולדות ישראל, ואולי בגלל שבעידן פייסבוק וטוויטר הזמנים מתקצרים. לתנועת הפנתרים השחורים לקח כמה שנים ומלחמה הרסנית בדרך כדי לבוא לידי ביטוי פוליטי במהפך ההיסטורי של 1977, ולתנועת J14 יש לקוות ולהאמין שזה ייקח פחות.

בתום שבעה שבועות שידעו אמנם עליות ומורדות, אולם שמרו על תמיכה ציבורית יוצאת דופן, במוצאי שבת הקרוב תתרחש אחת מנקודות הציון החשובות של המחאה: הפגנת המיליון. למען האמת, סביר מאוד שלמעלה ממיליון ישראליות וישראלים כבר השתתפו במחאה בדרך כזו או אחרת: הפגינו באחת מאינספור ההפגנות בכל רחבי הארץ, ביקרו באחד המאהלים, תרמו אוכל או צפרו להזדהות. יתר על כן, מעגלי ההשפעה של מחאת האוהלים חורגת הרבה מעבר להשתתפות זו. מדובר על תהליך צורב תודעה שישפיע על דורות שלמים בחברה הישראלית שנים קדימה.

במוצאי שבת הקרובה יש לנו הזדמנות לתרגם את התמיכה הבולטת והמורגשת הזאת למפגן כוח מרוכז ומרשים, שבתום שבעה שבועות של מחאה, יוכיח את הכניסה הרשמית לעידן חדש של שיח פוליטי בישראל: עידן שבו צדק חברתי הוא לא ססמה נשכחת אלא מדיניות לביצוע.

מי שתומכת במחאה ועדיין לא היתה בהפגנה, מי שהיה ואח"כ התעייף, וגם מי שלא מסכים עם כל מהלך, מי שמתלבטת או מהסס: מוצאי שבת הקרובה היא הזדמנות לעשות היסטוריה. התפקיד של כל אחת ואחד הוא להרים טלפון, סמס או מסר בכל דרך אחרת לאדם אחד לפחות שלא היה באף הפגנה ולהסביר לו שמדובר בקריאת גיוס אזרחית דחופה: במוצאי שבת מיליון איש ברחובות.