אתמול דיברתי בכנס השנתי של איגוד אדריכלי הנוף, חתך רוחב, במושב על המרחב הציבורי העירוני. בדבריי ניסיתי לשכנע את אדריכלי הנוף בדבר המשמעות הפוליטית של עבודתם, ולבטל את הדיכוטומיה שבין פוליטיקה ובין מקצוענות נייטרלית כביכול.

תקציר הדברים התפרסם הבוקר במגזין הנדל"ן של דה-מרקר. להלן הגרסה המלאה כפי שהתפרסמה בביטאון איגוד אדריכלי הנוף.

בימים אלה נדונה תכנית מתאר כוללת לתל אביב יפו, אשר מקיפה את כלל העיר וכוללת את ייעודי הקרקע, יעדי שימור ופיתוח, היבטי תחבורה וסביבה ותכניות עתידיות לכל שכונות העיר. זוהי התכנית הכוללת הראשונה הנכתבת לעיר מאז התכנית הראשונה והמכוננת שתכנן גדס ב-1927, ושקבעה במידה רבה את דמותה לעשורים לבוא. על פי חוק התכנון והבניה, עיר אשר מאשרת תכנית מתאר כוללת כזאת, הוועדה המקומית שלה מוסמכת לאשר תכניות בניין עיר שבערים אחרות נמצאות בסמכות הוועדה המחוזית, ומכאן עיקר חשיבותה.

הדיון התכנוני והציבורי סביב כתיבתה ואישורה של תכנית המתאר מעורר מחשבה על טיבו וטבעו של עולם התכנון כפי שהוא מתבטא בעיני הציבור בשיח העכשווי. על כן, הוא יהווה עבורי מקרה מבחן כדי להציג ניתוח לתפקידו של השיח התכנוני בכלל ושל אדריכלות הנוף בפרט, כפי שהוא מתבטא מנסיוני האישי כחברת מועצת עיריית תל אביב יפו וכחברה בוועדת התכנון והבניה בה.

בניתוח זה אבקש לטעון טענה לא פופולרית אולי, בשבח הפוליטיות של התכנון – במובן זה שמדובר בזירה שבה מקודם סדר יום ושבה מחולקים משאבים על פי סדר עדיפויות. במקום דה-פוליטיזציה ומקצוענות נייטרלית כביכול, עולם התכנון זקוק היום יותר מכל לדיון ערכי גלוי וער. דיון כזה מתחיל להתעורר בו, גם בעקבות מחאת האוהלים שהעלתה לראש סדר היום נושאים מלב ליבו של עולם התכנון, ובעקבות השיח שהיא עוררה בעולם התכנון על כל היבטיו.

בסדרה של דיונים, דנה בימים אלה הוועדה המקומית של תל אביב יפו באספקטים שונים של תכנית המתאר החדשה, ובהם גובה הבניה המותר בכל שכונה, עיגון השטחים הפתוחים, מבני הציבור וייעוד השימושים. אחד הדברים הבולטים בדיוני הוועדה, הוא פער ניכר שנפער בין כוונותיהם של חברי הוועדה ובין יכולתו של הצוות המקצועי לתרגם את מאוויהם של נציגי הציבור לכדי קווים תכנוניים.

במהלך הדיונים, ניכר התסכול ההדדי הן מצד חברי המועצה – חברי הוועדה המקומית – כמעט מכל סיעות הבית, והן מצד אנשי המקצוע חברי צוותי התכנון שעמלו על הכנת קווי המתאר לתכנית והצגתם לוועדה ולציבור. אלה וגם אלה התקשו לתקשר את הפער בין הקווים התכנוניים המקצועיים שהוצגו ע"י צוות התכנון ובין האופן שבו נבחרי הציבור ביקשו לסרטט את העיר עבור אלה שנשלחו לייצג – תושבות ותושבי העיר.

הוועדה המקומית היא המוסד התכנוני היחיד שמורכב כולו מנבחרי ציבור שכמעט בהכרח אינם אנשי מקצוע ואף חסרי השכלה פורמלית בתחום התכנון. על אף נסיונות לטעון לחסרונות רבים של עובדה זו, זוהי קביעה חשובה של מערכת התכנון הישראלית, שיש לדעתי אף להרחיבה למוסדות תכנון נוספים. לטענתי, קבלת החלטות במערכת התכנון מבטאת בהכרח סדר יום ערכי והיא תוצאה של דיון אידיאולוגי. אלה הם מאפיינים פוליטיים במובהק: זירה פוליטית היא זירה של חלוקת משאבים על פי סדר עדיפויות, וזה בדיוק מה שמבצע המעשה התכנוני על כל שלביו והיבטיו.

נסיונות להפקיד את התכנון המתארי שאמור לקבוע את דמותה הפיזית והחברתית של העיר בידי אנשי מקצוע בלבד הם למעשה נסיון לדה-פוליטיזציה במסווה של מקצוענות. במילים אחרות, זהו נסיון לנטרל את התכנון מתכניו הערכיים, המתבטאים בטביעות האצבע המכריעות שלו על העולם הפיזי והסימבולי שהוא יוצר. טביעת אצבע זו היא, לטענתי, פוליטית בהכרח.

במקרה של תכנית המתאר לתל אביב יפו למשל, אין ולא יכולה להיות קביעה מקצועית תכנונית נטו בשאלות יסוד עירוניות כמו גובה הבניה הרצויה או בשאלה אם לסטות מקווי המתאר שהותירה לנו תכנית גדס או להשאירם על כנם; אין בעל מקצוע נייטרלי שיכול להחליט עבור הציבור האם לסלול כביש רב מסלולי או רחוב עירוני משופע במדרכות רחבות ובשבילי אופניים; ואין תשובה מקצועית אחת נכונה לשאלה היכן וכיצד להחליט על בניינים או מתחמים לשימור. אלה הן שאלות פוליטיות, מכיוון שהמעשה התכנוני הוא מעשה פוליטי. זאת, במובן הזה שהוא ביטוי של ערכים ושל סדר עדיפויות.

אחת הסכנות לקידום אג'נדה תכנונית על פי טובת הציבור אינה שזו תוכר כפוליטית, אלא להפך, דווקא הנסיון להעלים כל ביטוי לאג'נדה במסווה של קיומה כביכול של טובת ציבור אוניברסלית הנתונה בידי אנשי מקצוע או מומחים. לעומת זאת, אם נקבל את ההנחה שהמעשה התכנוני הוא מעשה פוליטי, קל יותר לקבל את העובדה שהשולחן הפוליטי הוא המתאים לקבלת החלטות תכנוניות על פי האינטרסים הציבוריים המרכיבים אותו.

הדבר אינו מייתר כמובן את המתכננים בעלי המקצוע בכל העמדות – מתכננים ברשויות הציבוריות, במוסדות התכנון ובפרקטיקה הפרטית. אינני טוענת גם שמתכננים הם טכנוקרטים פקידותיים שתפקידם להוציא לפועל מדיניות שנקבעה במקום אחר בלבד. להפך. בבואי לסרטט את הפוליטיקה והפוליטיות של התכנון בכוונתי לסמן את מאפייני המקצוע על מנת שכולנו – מתכננים, מקבלי החלטות, פעילות וארגונים נחדד את האופן שבו אנו מטפלים בהיבטים השונים של התכנון על מנת לקדם באמצעותו סדר יום רצוי. על מהותו של סדר היום הרצוי ניתן לדון, ואם יש צורך אף להתווכח, אולם דיון זה צריך שייעשה מתוך קבלה מקדמית של כללי המשחק.

עניין זה נכון כפליים בתחום אדריכלות הנוף, אשר אמון על המרחב הציבורי. אדריכלות הנוף מסרטטת את קווי המתאר של העיר ושל מרחב המשותף – אבן היסוד של תכנון ערכי המקדם הלכה למעשה סדר יום פיזי ומרחבי. אם נחזור לתכנית המתאר, הרי שבשונה מתכניות מפורטות בתכנית זו טמון פוטנציאל קריטי לדמותה של העיר באופן שישפיע על חיי היומיום של תושביה ותושבי ישראל בכלל. נדמה כי היעדרו של קול בולט של אדריכלי נוף משולחן התכנון המתארי, היעדרה של אג'נדה ברורה שתכתיב קו תכנוני בעל חזון, והיעדרו של דו-שיח פורה בין נבחרי הציבור ובין המתכננים ניכרים מאוד בטיוטת התכנית, ומהווים פגם יסודי ומהותי בה.

חיסרון בולט נוסף של תכנית המתאר הנכתבת ומתקדמת בימים אלה ממש הוא העובדה שדווקא בימים בהם המרחב והתכנון הישראלי נתבע מחדש ע"י הציבור במחאת האוהלים, שום הד העולה מן המחאה אינו מהדהד בה. תכנית המתאר מתקדמת בקווים מקבילים ואטומים לרחוב ולאוהל, דווקא בימים בהם השיח התכנוני סוער והנושאים שמסעירים אותו – דיור, תחבורה ומרחב ציבורי – עומדים במידה רבה במוקד ובליבת המחאה.

בישראל של קיץ 2011 ניצת הדמיון לגבי תפקודו הפוטנציאלי של המרחב הציבורי. מאהל רוטשילד בתל אביב ומאהלים אחרים בארץ הוכיחו כיצד יכולות לתפקד עיר וקהילה כאשר הן טעונות בתשוקה ובחיוניות וכאשר הן טבולות באג'נדה, הגם שזו התיימרה להיות "לא פוליטית". זוהי הזדמנות עבור כולנו ללמוד שיעור בפוליטיקת רחוב, בתכנון ספונטני ובאפשרות לדמיין עולם צודק, עולם טוב יותר.