נמרוד ברנע פתח בחזית שחרור להולכי רגל, ונגע בנושא הטעון של הגבלת האופנועים. בשבוע של מאבק מוצדק נגד העלאה מטורפת של דמי הביטוח לאופנועים, זה נשמע לא נכון להילחם (שוב) באופנועים. בעקבות המבצע של נמרוד, פניתי לאגף הפיקוח בבקשה לרענן את נהלי האכיפה של אופנועים על המדרכה. נשאלתי: "אז איפה הם יחנו?" ואני רוצה לנצל את ההזדמנות ולהסביר את השקפתי האסטרטגית לגבי היחסים בין כלי הרכב השונים.

המדרג בין צרכני התנועה השונים הוא, בסדר יורד מעדיף לנחות, כזה: הולכי רגל, רוכבי אופניים, רוכבי אופנוע, מכוניות פרטיות. המדרג הזה מייצג הן עדיפות עקרונית והן יחסי כוח, קרי, הולכי הרגל הם החלשים ביותר והפגיעים ביותר, ולכן גם זקוקים להגנה המקסימלית, ועם זאת הליכה ברגל היא עדיפה ביותר מבחינה אקולוגית כוללת. לעומת זאת, המכוניות הפרטיות הן החזקות והמזהמות ביותר, ולכן כלי הרכב שזקוק להכי פחות הגנה ועדיפות ציבורית.

כלי הרכב האלה מחלקים ביניהם את מרחב התנועה בצורה דיפרנציאלית: המכוניות משתמשות רק בכביש, ואופן השימוש שלהן בו ברור. כאשר הן חורגות מן הכללים, מקבלות מיד דוח, ובצדק. הולכי הרגל משתמשים רק במדרכה, מלבד חצייה של הכביש מדי פעם.

לגבי אופנועים ואופניים המצב פחות דיכוטומי. בעיקרון, מקומם של האופנועים בכביש. זהו כלי רכב מנועי ומסוכן, ורוכבי האופנוע יודעים זאת היטב, ומגנים על עצמם בקסדה ומעיל. נסיעה שלהם הם המדרכה היא בגדר סכנת נפשות להולכי הרגל ולילדים, שהם כאמור החלשים ביותר. אולם, בשל חולשתם של רוכבי האופנוע יחסית למכוניות, המחוקק העניק להם פריווילגיה מסוימת, ומוצדקת, על המדרכה: מותר להם לחנות על המדרכה כל עוד מותירים שביל ברוחב 1.30 מטר לפחות למעבר הוכלי רגל, ומותר להם לנסוע מרחק מקסימלי של 20 מטר על המדרכה, כדי להגיע למקום החניה.

כללים אלה יש לאכוף באופן דווקני לא פחות מחניית מכוניות, משום שאי-אכיפתם משמעותה לא רק אנרכיה אלא סכנה אמיתית. בצד זאת, יש להאבק בעליית תעריפי הביטוח, לספק חניות אופנועים מסודרות ולאכוף בחומרה יתרה מכוניות החונות בהן.

לעומת זאת, רוכבי האופניים הן קרובים יותר במהותם להולכי הרגל. הם אינם ממונעים, מהירותם פחותה בהרבה, והתאונה הפוטנציאלית אינה קטלנית. לכן, על הולכי הרגל להיות יותר סבלנים כלפי רוכבי האופניים, שהנסיעתם על הכביש עלולה להיות מסוכנת בהרבה.

מסיבה זו, האופציה הטובה ביותר לשבילי אופניים היא כדוגמת המודל של רחוב קפלן: שביל אופניים סלול, מופרד ומובחן, אולם שנמצא במפלס המדרכה ולא במפלס הכביש, בינות המכוניות החונות כפי שנעשה במשה דיין. שביל כזה שומר על יכולת תמרון ובריחה מקסימלית במקרה של סכנה ומצמצם את החיכוך המסוכן בין אופניים ומכוניות או אופנועים.

עיר מפותחת ומגוונת צריכה להתגאות במגוון אמצעי התחבורה הפועלים בתחומה, ולעודד את כל הכלים החלופיים למכוניות פרטיות, על פי המדרג שלעיל. עם העליה במגוון, עולה גם הצורך להסדיר את היחסים בין האמצעים השונים, ולספק להם עדיפות והגנה שתשקף סדר עדיפויות עירוני נכון.