פורסם הבוקר בעבודה שחורה

בניגוד לדעתם של כמה מהמגיבים בבלוג שלי, טיפשה אני לא. למרות שעברתי את גיל 30, אני יודעת מה ההבדל בין קבצי פי די אף ואקסל, ובאותה מידה ידעתי איזו סערה יעורר הפוסט הזה, ובקרב מי. למרות זאת, החלטתי לדרוך במודע בשלולית הזאת, כדי להבהיר נקודה חשובה בעיני, ובתגובה ליואב לרמן אנסה לחדדה אפילו יותר.

לרמן מאשים אותי בשלוש האשמות שונות: א. ציות עיוור לראש העיר בהתאם להסכמים קואליציוניים דרקוניים; ב. בלבול בין שיתוף הציבור ליידוע הציבור; ג. שאיפה למנוע או להגביל שיתוף ציבור.

ובכן הטענה הראשונה היא מעט, ואנסה לומר זאת בשפה עדינה, לא בוגרת. בטח, סיעת מרצ יושבת בקואליציה העירונית. ברור, זה כרוך בהכרח במחוייבויות מסוימות, בצד הזדמנויות מסוימות, עליהן נפרט בקרוב בנפרד. אבל הטענה כאילו מסעיף דווקני פרוצדורלי בהסכם נגזרת התנהגותנו הפוליטית והציבורית, פשוט אינה נכונה. לראיה, רק בישיבת המועצה המדוברת האחרונה, אני עצמי טענתי נגד שינוי בהצעה לחוק העזר העירוני בעוסק במסחר בשבת, והצעתי להרחיבו מחוץ לגבולות יפו, בניגוד לעמדת ראש העיר; לפני מספר שבועות הצבעתי נגד הצעת השיפוץ המצומצם של היכל התרבות; חבר סיעתי אחמד משהראווי הוביל וניצח בערר נגד הגבהת מלון מתחם הקישלה, בתמיכת כל סיעת מרצ וסיעות קואליציה נוספות; ומיטל להבי הובילה, בשבתה כסגנית ראש עיר, מספר עררים נוספים נגד עמדת העירייה וראש העיר, בין היתר במתחם קק"ל בן יוסף, המסילה ויצחק אלחנן.

על ציבור קוראי עבודה שחורה לדעת, שבניגוד גמור לשיח הפוליטי המתנהל בזירה זו, שיח המבין ומכיר בחשיבותן גם של קואליציה וגם של אופוזיציה, ושאינו מקדש רדיקליות כחזות הכל, ישנה זירה מסוימת בשיח העירוני התל אביבי שבקרבה ראש העיר חולדאי הוא שטן, וכל מי שהצטרף לקואליציה שלו הפך, מיד עם ההצטרפות ועוד בטרם ביצע צעד אחד – ל"קרנף", "סמרטוט" ו"מושחת".

כמובן שעם טיעונים כאלה אין לי שום סיג ושיח. בוודאי שההתנהגות שלנו מושפעת גם משיקולים פוליטיים, את זה יודע כל תינוק, ומי שמתעניין ומבין מעט בשדה הפוליטי יודע גם שאין בכך פסול. וזה מוביל אותי לטענה השניה: גם ההצבעה שלי נגד הצעתו של נוח עפרון מעיר לכולנו לפרסם את התקציב בקובץ אקסל נבעה משיקול פוליטי, אבל לא שיקול קואליציוני אלא שיקול פוליטי מהותי של סדר עדיפויות, הקצאת משאבים וניהול מאבקים.

לרמן צודק לחלוטין באבחנה בין שיתוף הציבור ליידוע הציבור ועל זה אין לי כל ויכוח. אלא שבדיוק בדומה לדוח מבקר המדינה שלרמן מביא כדוגמה, גם התקציב העירוני מפורסם במלואו ברשת. המהלך הפוליטי איתו יש לי בעיה אינו עם הפרסום עבור ארגונים, עיתונאים ועבור אותם מעטים שמעוניינים בכך, אלא עם הסטת המאבק הציבורי והדיון הציבורי אל הדרישה הזאת בלבד. בפתח הפוסט ציינתי שהפרסום עצמו הוא מתחייב וברור מאליו, ואפילו שיש לתכנן מערכת הקשת שאילתות שתספק מידע ממוקד מתוך התקציב עצמו. הציבור גם חייב להיות מיודע, ובצורה טובה הרבה יותר ממה שקורה היום, על שינויים במרחב הציבורי מחוץ לבית שלו וברחבי העיר. יעידו כל ארגון או קבוצת תושבים שמגלה, לעיתים במקרה, על שינויים כאלה, שסיעת מרצ היא כתובת כמעט יחידה ברבים מן המהלכים האלה, בוועדה המקומית לתכנון ובניה ובכלל. אבל בפוליטיקה כמו בפוליטיקה, לבחירת המאבקים ולשימת הדגש יש משמעות, וכך גם במקרה הזה.

החשש שלי, וקיימתי את הדיון הזה עם נוח עפרון מספר פעמים בעבר, הוא שבחירת המאבק הזה דווקא, ולא מאבק על שטחים ירוקים, חינוך או כל נושא אחר שעולה מתוך ספר התקציב עצמו, יש בו מסר כאילו כל תפקידו של חבר המועצה הוא לדאוג שהציבור יוכל לבצע בעצמו את העבודה שחבר המועצה צריך לעשות עבורו. יתכן שיש מי שקורא במשפט האחרון פטרונות או התנשאות. אני חושבת שהפוליטיקה של המאה ה-21 כבר אינה במקום בו היתה במאה ה-20. אם בעבר תפקידנו היה להגן על האזרח מפני שרירות לב של השלטון, היום יש לשים את הדגש על חיזוק המערכות הציבוריות והגנה עליהן מפני כוחות אחרים לגמרי, בעיקר כלכליים.

וזה מביא אותי לטענה השלישית, והיא המהותית מכולן: אני יודעת שהעולם הולך לקראת שיתוף ציבור. אני לא בטוחה שזו הדרך הנכונה, בטח לא בצורה שזה נעשה במדינות רבות. כשמשתפים ציבור, צריך תמיד לזכור את מי משתפים, למי יש נגישות לאותו שיתוף, מהי מערכת האינטרסים שבאה לידי ביטוי בתהליך השיתוף, ולא פחות חשוב, אילו אינטרסים אינם באים לידי ביטוי. צריך ליידע את הציבור, וגם לשתף אותו. מה שבטוח, אסור ששיתוף הציבור יחליף מערכת פוליטית בריאה, מתפקדת, שמשפיעה על סדר היום בדרך המלך.

יצא לי כמה פעמים לחשוב ולדבר על חולשת המערכת הפוליטית, במיוחד המקומית. אני חוששת שמאבקי שיתוף הציבור למיניהם הם פועל יוצא של חולשה זו, ואפשר להבין את זה. אבל אסור לנו לתת יד לשיתוף ציבור מטולא ולא אפקטיווי, שיש בו הסרת אחריות מהזירה הפוליטית-ציבורית אל ציבור אמורפי ועמום במקרה הטוב, שלא ערוך לקבל אחריות זו ולשאת בה באמת. לא לכך מיועד שיתוף ציבור, לא לכך מיועדת הדמוקרטיה.