דבריי אמש באירוע שהתחיל כהרמת כוסית לכבוד בחירתי לרשימה לכנסת והפך לאמירה פוליטית נגד מלחמה:

שלום לכולן ולכולם,

הלוואי שהייתי יכולה לומר ערב טוב ושבוע טוב, אבל זה לא כך. המטרה של האירוע הזה היתה אמורה להיות אחרת, ועכשיו היא נראית רחוקה מאוד. אבל דווקא משום כך חשוב לומר: המצב הנוכחי הוא לא גזירת גורל. המצב הוא תוצאה של מדיניות הממשלה שבמשך שנים מתעקשת לדרדר את המצב המדיני והחברתי, ועכשיו מבקשת מאיתנו להתיישר תחת ״שקט, יורים״.

קודם כל צריך לומר: המצב של חיים תחת טילים שנמשך בדרום כבר שנים ושאנחנו טעמנו ממנו טעימה קטנה פה בתל אביב בימים האחרונים הוא בלתי אפשרי ולא צריך להיות. אני דואגת גם לנו ובעיקר לחברים שלנו בדרום – לאילן גילאון והמשפחה וכל תושבי אשדוד, לכל החברות והחברים שלי בבאר שבע, בשדרות, במכללת ספיר, באופקים ובכל עוטף עזה. וגם את ההרוגים שהיו בימים האחרונים בעזה. זה רגע של סולידריות אבל דווקא מתוכו צריך וחובה עלינו לומר: לא זו הדרך לפתור את המצב הזה.

את הקשר בין סבב האלימות הנוכחי ובין תקופת הבחירות אי אפשר ואסור להסתיר. הלכנו לקראת מערכת בחירות שאמורה היתה להיות על החיים של כל אחת ואחד מאיתנו. על הדיור. על החינוך. על הבריאות. על הרווחה. בהקשר הזה צריך להצדיע למפגינות ולמפגינים, ליושבי האוהלים של קיץ 2011 ולכל אחת ואחד מאיתנו שהפכנו את הצדק החברתי לקריאה המרכזית של הדור שלנו. וזאת בצד ההבנה שצדק חברתי זה לא ליהודים בלבד, שצדק חברתי לא עוצר בקו הירוק. שהמשך הכיבוש וחוסר היכולת לממש צדק חברתי וסביבתי קשורים זה לזה קשר הדוק.

ממשלת ישראל – הימנית הקיצונית ביותר שהיתה בישראל מעולם – ראתה את זה וחששה. הדרך היחידה שלה להגיב היא באמצעות כוח הזרוע. אני לא טוענת לקונספירציה. אני טוענת שזו הדרך היחידה שהם מכירים, ואני טוענת שזו הסיבה העיקרית שבגללה אפשר וצריך להחליף אותם.

אנחנו הרי יודעות ויודעים שלמבצע הזה אין תוחלת, וזה בכלל לא משנה מי התחיל. נקמה היא לא מדיניות חכמה, ספק אם היא מדיניות בכלל. אנחנו גם יודעות ויודעים בדיוק מה יקרה בהמשך. ה״מטרות״ לא יושגו. הקונצנזוס הישראלי והבינלאומי ייסדק, יישחק ויישבר. המשאבים והמפגעים ימשיכו לא להיות מחולקים בצורה שווה, ורגע אחרי שהטילים ייעלמו, יתנדפו גם הפוליטיקאים שימשיכו להפקיר את בתי החולים, את חדרי המיגון, את העובדות הסוציאליות שסופגות עכשיו את החרדות והטיפול במשפחות ובילדים, את מערכת החינוך שמושבתת עכשיו. ההבדל היחיד יהיה עוד מערכת בחירות שהממשלה מבקשת לזרוק לפח רק כדי לנצח בה שוב בכוח האלימות וההפחדה.

התלבטנו כמה ימים אם לקיים את האירוע הזה או לבטל. חסרים לנו כמה אנשים שהלכו למילואים, יש כאן עוד כמה שמפה יילכו להפגין באומץ נגד המלחמה. הסיבה העיקרית שהחלטנו לקיים היא כדי לומר את הדברים האלה. ההזדמנות היחידה שלנו היא לא להיכנע לקונצנזוס הזה שהוא גם ככה שביר. על מנת שלא נבכה עוד 4 שנים איך לא היה מה לעשות ואיך שוב מלחמה חודשיים לפני הבחירות ניצחה מראש את המשחק הפוליטי. עכשיו יש לנו הזדמנות לומר כבר עכשיו: אין, לא יהיה ואף פעם לא היה פיתרון צבאי. הדרך היחידה שלנו היא להמשיך ולדבר על צדק חברתי, על אלטרנטיבה, על שאפשר אחרת.