היום התקיים כנס בנושא דיור בר השגה של הקואליציה לקידום דיור בר השגה בשיתוף מכון חיים כצמן גזית גלוב לנדל"ן.
בכנס הוצג מחקר השוואתי הסוקר כלים לדיור בר השגה מן העולם.
ד"ר ישי בלנק מהפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב חידד את המטרה המרכזית של דיור בר השגה – תמהיל אוכלוסיה. כלומר, המטרה אינה להשיג מחיר זול יותר לדירות, אלא בעיקר לכוון – באמצעות מדיניות ורגולציה – אינטגרציה טובה יותר של אוכלוסיה מעורבת בשכונות בעיר.
במילים אחרות – שהמורה בצפון תל אביב תוכל להרשות לעצמה לגור באותה שכונה עם תלמידיה, שהאחות לא תצטרך לנסוע מבת ים או נתניה למקום עבודתה באיכילוב, שילדים ממעמד נמוך יותר יזכו גם הם לחינוך הטוב שמציעים בתי הספר בשכונות מבוססות יותר, ועוד. בלנק כינה זאת "פוליטיזציה של מדיניות הדיור". לא רק "יפה וזול", כדבריו, אלא גם צודק יותר.
לעומת זאת, היה מצער לשמוע את שנציגי משרד הפנים שבויים עדיין בקונספט השייך לשנות החמישים, על "פיזור אוכלוסין". מדבריהם עלתה אצבע מאשימה כלפי הציבור הישראלי, על שמעדיף באופן ברור להתגורר באזור המרכז. גם פרופ' נעמי כרמון מהטכניון ביכתה על העובדה שכל היישובים בארץ, כולל תל אביב, הקיבוצים והמושבים, מתחרים על אותו פלח אוכלוסיה קטן, "יצרני ואיכותי".
הגיע הזמן שקובעי המדיניות ואנשי האקדמיה ישתחררו מהתפיסה האנכרוניסטית של "חומה ומגדל", על פיה בניין הארץ מתבטא בתפיסה אזרחית של כמה שיותר שטח בפריפריה. מדיניות שגויה זו, שאין לה דבר וחצי דבר עם שיקולים תכנוניים, חברתיים או אקולוגיים, גרמה מספיק נזקים בעבר. היא זו שהביאה את ישראל להיות שיאנית עולמית במספר יישובים יחסית לנפש, היא זוללת קרקע ותשתיות באופן הרסני, והיא מביאה לסגרגציה חברתית ולמשברים בתחבורה ובחינוך.
הפיתרון לצפיפות כביכול הישראלית אינו בפיזור עצמנו לדעת, אלא להפך – בציפוף מוגבר ומבוקר ובהשארת הפריפריה דלילה וכפרית. כולם רוצים לגור במרכז? בצדק. תפקידם של קובעי המדיניות הוא לתכנן נכון ולאפשר התאמה של צורות המגורים הישראליות לעידן של צמצום טביעת הרגל האקולוגית וחיסכון במשאבים, תכנון שכאמור יש לו גם יתרונות חברתיים ופוליטיים. הרי, וזו כבר קלישאה, בעיר ניו יורק מצטופפים יותר תושבים מבכל מדינת ישראל.
ולסיום, סרט שהופק ע"י הטלויזיה החברתית, שהוקרן בכנס, המתאר את בעיות הדיור ומצביע על מספר פתרונות.
