לאור האלימות המשטרתית הקשה שננקטה נגד המפגינים והמפגינות ביום שבת ה7 לדצמבר ביקשתי להקים ועדת חקירה פרלמנטרית שתחקור את האירוע. לנאום המלא שלי מהמליאה:

"אלימות משטרתית הוא נושא שחזר ועלה בבית הזה בפרט בחודשים האחרונים, הן בהצעה לסדר, הן בדיונים מיוחדים שיזמתי בוועדת הפנים שנושא האלימות המשטרתית.

אלימות משטרתית היא אחת הפרקטיקות הקבועות והמסוכנות ביותר שנעשה בהן שימוש כדי לסכל את השיח הדמוקרטי, לדכא את זכות ההפגנה הלגיטימית שמתעוררת דווקא כאשר יש אי נחת, מחאה, אי שביעות רצון בציבור ודווקא כאן נבחנת הצורך המהותי של המשטר להגן על הזכות הלגיטימית והדמוקרטית של אלה שמוחים נגדו ונגד המדיניות שלו.

לכן, האלימות המשטרתית היא מסוכנת ביותר. כי מטרתה להרתיע את הציבור מלבצע את תפקידו. ותפקידו של הציבור לא מסתכם רק בהצבעה בבחירות. הוא נבחן גם ביכולתו להרים קול צעקה אפקטיבי נגד מדיניות וגם לשנות אותה.

במקרים הקודמים התרענו על המופעים האלה של האלימות המשטרתית: שימוש במג"ב בתוך גבולות ישראל הריבונית, מספר חסר תקדים של שוטרים יחסית למספר המפגינים, שימוש בפרשים, בגז מדמיע, אלימות קשה גם כלפי נשים וכו.

בשבת לפני האחרונה נדמה לי שהשיאים החמורים האלה האלה נשברו שוב לשיא עצוב במיוחד, לפחות בכל מה שנוגע לקו הירוק.

ההפגנה בחורה התחילה כהפגנה שקטה וחוקית – עם רשיון. כוחות רבים של משטרה ואמצעים לפיזור הפגנות הובאו לשטח, ולאחר זמן מסוים ההפגנה יצאה משליטה והחלה אלימות קשה כלפי המפגינים. גז מדמיע בכינון ישיר, רימוני הלם, כדורי גומי, זרנוקי מים, זיקוקים, פרשים ומסוקים  – אלה האמצעים שהופנו בשבת מול אותם מפגינים. הפגנה שהתחילה עם מיצג של ילדים אוחזים בובות ציפורים, מתופפים ושירה מהקהל, הסתיימה בעימותים שבשיאם ילד בן 11 נשלף מתוך ההמון ע"י שוטרים סמויים תוך שהוא נגרר על הרצפה ואקדח מכוון אל פניו. הדברים מצולמים. הפרקליטות והמשטרה טוענות שמדובר במקום גדול ולכן המפגינים יכלו לברוח לאזור שקט, אולם מדיווחים שהגיעו מהשטח מצד המפגינים נמסר שטענה זו אינה נכונה. בכל מקום היתה אלימות. "אם ברחת לחולות – רדפו אחריך סוסים וזרנוקי מים. אם ברחת לכביש – מכות משוטרים. אם ברחת ימינה – רימוני הלם. גם מי שרצה לעזוב את המקום לא יכול היה בהכרח לעשות זאת".

מעולם, וגם במקרה הזה, לא הבנתי את טענות ה"הם התחילו". מצד רשויות חוק ושלטון זו טענה קצת ילדותית – אם יורשה לי להשתמש בשפה לא פרלמנטרית – די אם נזכיר שאין יחסי כוח שוויוניים ביחסים שבין השלטון לאזרחים, ועוד לאזרחים שמוחים כזכור באופן לגיטימי ומורשה על עוול חריף והרסני.

נושא חמור לא פחות הוא מה שקרה מאז. מאז שבת שעברה, כבר למעלה מעשרה ימים, נמצאים במעצר 13 עצורים, מהם ארבעה קטינים, ואיש חינוך מתל אביב ללא עבר פלילי, והפרקליטות מבקשת מעצר עד תום ההליכים, שכידוע עלולים להימשך זמן רב. מדובר באמצעי דרסטי וחריג – בעבר לא ננקטו הליכים כה חריפים במקרים דומים ובעבירות דומות, ואף בעבירות חמורות מאלה.

עולה הרושם כי האלימות המשטרתית וההתנהלות הדרקונית והקיצונית נגד העצורים אינה עומדת לבדה, אלא היא חלק ממהלך ממוסד לקיעקוע ההתנגדות הלגיטימית לתכנית פראוור, ולדה-לגיטימציה של המתנגדים לה תוך סכנה אמיתית לעקרונות המקודשים של חופש הביטוי וחופש המחאה.

אני קוראת מכאן לפרקליטות לשקול שוב בכובד ראש את המשך המעצר בטענות סרק של מסוכנות ולהימנע מנקמה במפגינים של הפגנה לגיטימית

הנקודה החשובה שאני רוצה להדגיש היא שכל העניין הזה לא נולד במקרה. היחסים העכורים בין הממסד הישראלי ובין הציבור הבדואי לא נולד בהפגנה בשבת. הוא תוצאה של התפתחות במשך שנים של הזנחה, התעלמות, הצרת צעדים, היעדר פיתוח, אי-אישור תכניות מתאר, אי חיבור לחשמל, לביוב ולתשתיות חינוך ובריאות, וכל זאת תוך האשמת הקורבנות בהשתלטות על קרקעות ובהיותם "סכנה דמוגרפית".

גם התקשורת שיתפה פעולה עם המצב במשך שנים אם לא עשורים, והביאה למצב שהאוכלוסיה הערבית והבדואית בפרט סוקרה בתקשורת כמעט רק בהקשר של אלימות ופשע, אם בכלל סוקרה.

לכן, אין זה מפתיע שאירועי ההפגנות וגם תכנית פראוור עצמה סוקרו באופן מוטה ומסולף, אופן שבו האוכלוסיה הבדואית כמעט בכלל אינה קיימת, שקופה, אין לה קול ולא פנים, אלא קבוצה מאיימת וזרה של פורעי חוק מסיבות שרירותיות.

אחטא לאמת אם לא אומר בהקשר זה כמה מילים על תכנית פראוור עצמה.
ראשית – לעיקר. תכנית פראוור שהפכה להצעת חוק ממשלתית שנידונה בימים אלה מצהירה שהיא תכנית ״להסדרת ההתיישבות הבדואית בנגב״. למעשה, אין בה אפילו שורה אחת שעוסקת בהסדרת ההתיישבות. יש בה שורה של הסדרים דרקוניים במיוחד – בלתי סבירים ובלתי מתקבלים על הדעת ביחסים בין מדינה לאזרחיה – שנוגעים לבעלות על הקרקע.

בתמורה, הבדואים אמורים לעבור בכפיה למספר קטן של עיירות נחשלות, שמרוכזות בשטח קטן ומסוים בנגב, שחוץ אליו אסור לבדואים להתיישב. ממש כך. המיקום המדויק של היישובים האלה נחשף רק השבוע בוועדת הפנים במסמך סודי שנחשף רק בהתערבות חברי כנסת ויו"ר ועדת הפנים, והוא המסמך התכנוני היחיד שנדון בעניין. המסמך לא נדון ולא הוצג לא בפני חברי הכנסת ולא בפני הקהילות הרלוונטיות אליהן הוא נוגע בנגב עצמו, ולמעשה מסתבר שהוא התחייבות קואליציונית כלפי מפלגת ימין קיצוני שדורשת לדעת למה לא לוקחים לבדואים מספיק.

בינתיים אפילו יו"ר הקואליציה העריך שהחוק במתכונתו הנוכחית לא יעבור, ובצדק.

החוק יוצר מצב שאם אתה או את יהודי או יהודיה בנגב (או בכל מקום אחר), את/ה יכולה לבחור בין מספר צורות יישוב: עירונית, כפרית, קיבוצית, מושבית, ואפילו חוות בודדים. לעומת זאת, אם את/ה בדואי/ת, יש רק צורה אחת, במקום ספציפי אחד, שמותר לך.

בניגוד לתמונה המצטיירת בתקשורת על "השתלטות על קרקעות״, אפילו הציבור הישראלי והיהודי חושב שתביעות הבעלות של הבדואים – אם הן מוצגות לו נכון – הן מוצדקות. כך עולה מסקר שערך ארגון שומרי משפט – רבנים למען זכויות אדם מחודש מאי, לאחר שהבהירו לעונים כי אוכלוסיית הבדואים בנגב היא רק 30% מהאוכלוסייה במקום ודורשים רק 5% מהשטח, 47% הסכימו כי הדרישה שלהם הוגנת.

באווירה כזאת, אין פלא שאלימות משטרתית קשה, בלתי מוכרת בישראל בתוך גבולות הקו הירוק, מוצגת ונתפסת בישראל כאלימות מפגינים. על פי דיווחים שזרמו מההפגנה אתמול, ההפגנות התחילו במיצג של ילדים וילדות שהחזיקו בובות ציפורים, מתופפים ושירה מהקהל. ההמשך היה של רימוני הלם, כדורי גומי, גז מדמיע, שוטרים רכובים על סוסים, מסוקים, זרנוקי מים וזיקוקים. במהלך העימותים ילד בן 11 נשלף מתוך ההפגנה על ידי שוטרים סמויים תוך שהוא נגרר על הרצפה עם אקדח מכוון אל פניו (מצורפת תמונה). בהפגנה נעצרו ונפצעו עשרות מפגינים ומפגינות, יהודים וערבים.

אם באמת נרצה לדעת מה קרה שם – הקמת ועדת חקירה היא הדרך היחידה".

ההצעה נדחתה – 39 חברי\ות כנסת הצביעו נגד, 18 הצביעו בעד ו-1 נמנע.