אתמול היה ערב מרגש. הרגע שבו הגיעה אורלי אינס לעצרת המאבק לנפגעות תקיפה מינית, ושבע הדקות המצמיתות בהן גוללה את מסכת האלימות, ההשפלה, ההטרדה הבלתי לגיטימית והפרת החוק שעברה מאז שנחשף סיפורה, היו מומנט מכונן בהיסטוריה של המאבק למניעת אלימות נגד נשים בישראל.

בנאום שלי באותה  עצרת, בחרתי להתמקד בבנאליות של ההטרדה. בחיי היום יום של כל אישה. הנה הוא לפניכם:

באדיבותה של חברתי היקרה רלוקה גנאה, תוכלו לצפות בנאום שלי:

בצד השתאות והערצה לאומץ של נשים כמו אורלי אינס, אני רוצה לשתף אתכם דווקא בחוויה אישית שלי. אולי זה נראה לא קשור, אולי "קטן". אבל אני רוצה שכולנו ניזכר בכל אותן הפעמים שכל אותם הגברים מחבקים חיבוק ידידותי שנמשך כמה שניות יותר מדי, ולא ממש משחררים; לחיצת יד עסקית שהפכה לליטוף לא במקום; כל ההצעות המיניות בכתב או בפייסבוק; בכל הנגיעות כאילו במקרה במקומות שונים בגוף, כאשר ברור שזה לא באמת במקרה; בנהגים שמכוונים את המראה בהפגנתיות; במבט הממוקד שסיגלנו לעצמנו כשאנחנו הולכות ברחוב, כדי לא לתפוס את העין של מי  שאולי יעיר או יסתכל.

ברוב הפעמים לא עשינו כלום. ברוב הפעמים אנחנו צריכות להזכיר לעצמנו שזו אלימות, שזו פלישה, שזה טשטוש גבולות בין הגוף שלנו ובין המרחב החיצוני. מעטים אם בכלל הגברים שחוו את הטשטוש הזה, ושיכולים להבין כמה הוא מערער;

ואפילו עכשיו אני נזכרת בפעמים השבוע בהן שאלתי את עצמי אם בכלל לומר כאן את הדברים האלה, או להסתפק בדברים כלליים והבעת זעזוע מה"תופעה", וכך להרחיק אותה ממני.

אני רוצה לנצל את הבמה הזאת ולספר לכן על בלוג בשם הכצעקתה, שהוא גרסה עברית של התנועה העולמית Hollaback – תנועה עממית שעושה שימוש בטכנולוגיה כדי להיאבק בהטרדות רחוב על רקע מיני ומגדרי.

האתר אוסף דיווחים – גם אנונימיים – על הטרדות ותקיפות מיניות "קלות" המתרחשות מדי יום במרחב הציבורי והפרטי. התמונה המצטברת מדיווחים כמעט יומיומיים שנאספו בחודשים הספורים שהאתר פועל היא מדהימה ומטרידה. כך גם התגובות המתקבלות מנשים ומגברים שנחשפים לשכיחות המקרים ולתיאורים, ומעידים יותר מכל על האפקט המשמעותי שעצם החשיפה יוצרת.

כמו בפעמים רבות בתולדות המאבק הפמיניסטי, אנחנו שוב נוכחות שחשיפה, הצפה ואמירת האמת בקול ברור יש בה כוח ממשי. בעזרת המסך והמקלדת, אנחנו יכולות להיווכח שאנחנו לא מדמיינות, שאנחנו לא מזמינות את זה, שזה לא נקרא להתחיל (עם בחורה), שאנחנו לא אשמות ובעיקר – שאנחנו לא לבד.