מצעד זכויות האדם בסוף השבוע בתל אביב הוא עוד הזדמנות להיווכח, שהמשבר שעובר על החברה הישראית הוא במידה רבה משבר מנהיגות. הטור הפוליטי מעבודה שחורה


מצעד זכויות האדם השני, תל אביב. צילום: רלוקה גנאה

זו השנה השניה, התכנסה בסוף השבוע תנועת זכויות האדם והדמוקרטיה הישראלית למצעד שבשתי שנותיו הקצרות כבר הספיק להפוך למסורת. הקהל היה רב ומגוון, וכמו בימים היפים והנושנים של השמאל הוא כלל צעירים וילדים, מבוגרים ודתיים, פלסטינים וגם קהל עצום של אפריקאים שבאו להצהיר ולהילחם על זכויותיהם.

כפי שציינו רבים מן הדוברים על הבמה, השנה האחרונה היתה שנה קשה לשוחרי זכויות אדם ולמחנה הפוליטי המייצג אותם. ההתקפה באה כמעט מכל כיוון – אם תרצו נגד החופש האקדמי, חברי כנסת – כולל ממפלגות מרכז – חותרים במו ידיהם נגד עקרונות הדמוקרטיה, ולאחרונה גם מנהיגי דת החליטו לצאת למסע שיסוי גזעני מפורש ומוצהר.

הסיבות לייאוש הן רבות, אבל יש גם סיבה טובה שלא להתייאש: המשבר הגזעני-פשיסטי ששוטף את ישראל הוא במידה רבה אם לא בלעדית משבר מנהיגות – משבר שנוצר ומלובה ע"י פוליטיקאים ומנהיגי קהילה ודת, ואינו משבר שצומח מלמטה, מן הציבור עצמו.

משבר הגזענות כולל הצעות חוק, קריאות הסתה של רבנים, פעילויות מוזרות ועילגות שעולות מן הכנסת, ואפילו התנועות המתחזות ל"ציבוריות" כגון אם תרצו, הן לא יותר מאשר שילוב של ספין פרסומאי והרבה כסף, כפי שאיפיין באופן מדויק שלום בוגוסלבסקי.

אין ספק כי לפעילויות אלה יש אפקט בחברה הישראלית, והציבור עוד צפוי להיסחף אחר הטרנד המסוכן אם זה יימשך ויגבר. אולם יש לשים לב כי גל הגזענות בשלב זה נותר עדיין גל מנהיגות מובהק, ואינו מאופיין בהתפשטות ציבורית משמעותית.

הציבור הרחב צופה במתרחש באדישות, אולי בחוסר מודעות. יתכן מאוד שלא ירחק היום והוא יצטרף לגל, או למצער לא ישים אליו לב, ונמצא עצמנו עמוק בתהום השוכנת בתחתיתו של המדרון החלקלק במורדו מגלגלים אותנו מנהיגים גזעניים וציניים.

אולם הציבור הוכיח מספר פעמים בעבר שהוא גמיש וקשוב. גם היום, הוא יכול בקלות יחסית להשתכנע באמיתות פוליטיות אחרות, אלה אם יוצגו לו בצורה פשוטה וכנה. בישראל מיליוני בני אדם המשוועים לחיי שלווה וחופש, ואינם מוכרחים לשעות להפחדות המוגשות לפתחם חדשות לבקרים.

נכון לעכשיו הציבור הזה יושב בבית. הוא עדיין לא השתכנע לא בסכנה הרובצת לפתחו ולא ביכולתו להשפיע על הרכב הכנסת ולבצע בה את השינוי הפוליטי שיוביל את החברה הישראלית לכיוון שונה. אבל הגרעין הקשה הפוליטי ממנו תצמח המנהיגות שתבצע את השינוי הזה, היא כבר קיימת. היא זו שצעדה בצהרי שישי במרכז תל אביב.