לאחר יותר מחמש שנים של הפגנות נגד גדר ההפרדה בבילעין, הצטרפתי אתמול לראשונה להפגנה השבועית בצהרי יום שישי.

רקע עובדתי, בקצרה: ב-2003, בעיצומה של האינתיפאדה השניה, החליטה ממשלת ישראל לבנות גדר הפרדה בינה ובין השטחים הפלסטינים. תוואי הגדר סורטט ברובו על הקו הירוק, אולם במספר מיקומים הוא חרג ממנו משמעותית, בכפוף לעיקרון המנחה "מקסימום שטח מינימום פלסטינים". המשמעות היא, שכמעט בכל המקומות בהם סוטה תוואי הגדר מן הקו הירוק, הגדר מוקמת על שטח פלסטיני, ומנתקת יישובים ותושבים פלסטינים מאדמותיהם החקלאיות.

מאבק משפטי על התוואי התחיל כמעט מיד, וחשוב לא פחות, מאבק ציבורי. הציבור הישראלי-יהודי כמעט ולא נחשף למאבק הזה, וכך פספס את אחד המומנטים המשמעותיים וההיסטוריים של האזור בתקופה זו. אני יכולה רק להמליץ בחום לתפוס את אחת ההקרנות של הסרט בודרוס המלווה מאבק ציבורי לא-אלים בקטע מסוים של גדר ההפרדה, מתחילתו ועד לסיום המוצלח.

אחד האתרים המפורסמים של המאבק הזה הוא בילעין. מדובר בכפר קטן, דקות נסיעה ממודיעין. רוב אדמותיו של הכפר נגזלו ממנו על מנת להקים את ההתנחלויות החרדיות מודיעין עילית ומתתיהו מזרח, ושאריות נגזלו ממנו שוב עבור גדר ההפרדה. בשנת 2008 קבע בג"ץ כי תוואי הגדר במקום אינו חוקי, והורה להזיזו לעבר הקו הירוק. עד כה, ההוראה לא בוצעה, והמאבק הציבורי נמשך. ניתן לראות כאן מפה של השטח הספציפי שהגדר גוזלת בבילעין, וכאן מפה כללית של גדר ההפרדה יחסית לקו הירוק. עוד כמה עובדות על המאבק בבילעין, בטורו של נועם שיזף.

בעקבות אירועי השבוע שעבר, בהם נהרגה בהפגנה ג'ווהר אבו רחמה, הצטרפתי אתמול להפגנה, שהיתה גדולה מהרגיל וכללה כמאתיים ישראלים.

ההגעה לאזור תוכננה בדקדקנות ע"י כמה מהישראלים שמפגינים שם בקביעות, ועבורי היתה מרגשת, ולו בגלל התחושה האקטיבית והפוטנטית שנלווית לעצם עשיית המעשה, בעיקר בשבועות ובחודשים מדאיגים שעוברים על ישראל.

צה"ל נערך להפגנה המורחבת, וסגר את הכבישים המובילים לבילעין. נסענו בשיירה של מכוניות פרטיות לכפר חרבתא הסמוך, ומשם צעדנו ברגל – בנוף שבנסיבות אחרות היה עוצר נשימה למרות ואולי בגלל ישראליותו – על מנת לעקוף את חסימת הכביש. טרנזיטים פלסטינים אספו אותנו לנסיעה קצרה לתוך בילעין, שם התכנסו באי ההפגנה ליד ביתו של עבדאללה אבו רחמה, שבנו באסם נהרג ע"י צה"ל לפני שנה, וביתו ג'ווהר נהרגה בהפגנה השבועית ביום השנה למותו, בשבוע שעבר.

אחת מתוך כמה שיירות ישראלים, עוקפות חסימות בדרך לבילעין

תהלוכה איטית של מאות אנשים יצאה מהכפר לכיוון הגדר. הגדר הבנויה בתוואי לא חוקי. ישראלים מנוסים יותר בהפגנה השבועית דיווחו כי בשבוע שעבר, כבר בשלב זה העמק שמפריד בין הגדר ובין הכפר היה מלא בעשן של גז מדמיע. אנחנו התקרבנו קצת, שוכחים מההנחיה שניתנה בתדרוך לחדשים להשתדל להישאר מאחור. חשבנו שנוכחות כה גדולה של ישראלים יש בה גם למתן מעט את ההפגנה המתוחה, וגם להשפיע על התנהגות הצבא. בכל זאת, היתה נוכחות מסיבית של תקשורת ומאות של ישראלים. טעינו. מיד כשהתקרבו המפגינים הראשונים אל הגדר, הוטח לעברנו מטח של עשן שכונה בפי המנוסים "בואש", גז סירחון מצחין, שהשמועה אומרת שנדבק לבגדים ולעור ולא יורד במשך שלושה ימים.

שיירת מפגינים מהכפר לגדר

לאחר מכן הגיעו רימוני ההלם, שמרעידים את האויר ברעש מבהיל ומפחיד, ורימוני הגז המדמיע. את הרימונים הראשונים שאפתי ממרחק, אבל תחושת הצריבה, המחנק והפחד משתקת גם משם. רימון אחד נפל קרוב יותר אליי ותפס אותי לא מוכנה, וגרם לי לגמרי להבין איך אפשר למות מזה. המנוסים אומרים שהדבר הנורא ביותר הוא תחושת הבהלה הסובייקטיבית, שגורמת לנשימה מהירה שמחמירה את הסימפטומים, והידיעה שזה עובר תוך כמה דקות מסייעת להתמודד. זה בוודאי נכון, אבל קצת קשה לחשוב על זה עם עיניים דומעות עד עיוורון, שפתיים וגרון צורבים, ואף שמרגיש כאילו מישהו חסם אותו עם בלוק כדי למנוע ממך לנשום. חייתי כדי לספר שזה באמת עובר, אבל התחושה המערערת והמתישה לא עזבה אותי לשארית סוף השבוע, זמן רב אחרי שחזרתי בשלום לתל אביב.

בשולי השביל המוביל לגדר, יש שדה עם עצי זית. הילדים הפלסטינים הצעירים, השבאב, מתפרסים שם ומתקרבים לגדר מזוויות אחרות. חלקם מנענעים את הגדר, חלקם משליכים לעברה אבנים. מהצד השני ממתינים להם חיילים באפוד מלא, קסדה ונשק טעון בכדורי גומי, שרודפים אחריהם לאורך הגדר הלוך ושוב. הלב נחמץ למראה הילדים משני הצדדים, אלה יכלו להיות אחיהם הבוגרים של אלה, במשחק הדדי מייאש וחסר תוחלת.

מילדותי, אני זוכרת את התמונות מהאינתיפאדה הראשונה בטלוויזיה בבית הוריי, בסוף שנות ה-80. חיילי צה"ל עטויים ציוד וחמושים, מתרוצצים בסמטאות חברון ושכם במרדף שנועד מראש לכישלון אחרי ילדים פלסטינים. הציבור בבית תפס את הראש. מה יש לילדים שלנו לחפש שם, היה הלך הרוח בבית הישראלי הממוצע. שיחזרו הביתה, ויעזבו את הילדים מהצד השני לנפשם. זה היה הלך הרוח שבין היתר העלה את רבין לשלטון והביא את תהליך אוסלו. איפה התחושה הזאת היום, חשבתי לעצמי. כשהיא תגיע, יתחיל השינוי.

מטע זיתים וענן גז מדמיע, בהפגנה השבועית בבלעין