הטור הפוליטי שפורסם אתמול בעבודה שחורה

מיום הקמתה נחשבה קדימה למפלגת בועה, כזו שהוקמה ומנוהלת במשרדי פרסום ויחסי ציבור ושהפכה את המיתוג למהות. לכן, לא קשה היה לדמיין את ישיבת האסטרטגיה שבה הוחלט לפני מספר שבועות להרים את המאבק במחירי הדלק כמאבק הדגל של המפלגה הבורגנית. הססמאות והסטיקרים צוחצחו, חברי הכנסת שלפו את הגימיקים, והנסיונות לשוות לעניין תדמית של מחאה עממית השמיעו אקורדים צורמים.

אלא שמסתבר שכשמשהו הוא אמיתי, הוא בכל זאת נוגע, ולא חשוב איך הוא נולד וכיצד בוצע. בשבועות האחרונים, אל מאבק הדלק הצטרפו מספר מאבקים מקומיים, שנצבעו בצבעים ובקולות מעוררי ההשראה שהידהדו ממצרים, ובפעם הראשונה מזה שנים רבות נראה כאילו ישראל עומדת על סיפו של שינוי בלתי נמנע.

בשבועות האחרונים התעוררה באופן משמעותי גם המחאה נגד מחירי המים, שעלו במאות אחוזים בתוך שלוש שנים. הנושא מלווה את השיח הציבורי בשנים האחרונות, דרך הפרטת גביית המים אל תאגידים עירוניים, ושינויים תכופים ומזגזגים בשיטת התיערוף והגביה. אולם רק בשבועות האחרונים יצאו ראשי רשויות לאוהלי מחאה, תושבי דימונה בראשות הפעיל יצחק ג'קי אדרי פתחו בשביתת תשלומים, ומועצת עיריית ראש פינה דחתה את הקמת תאגיד המים שלה.

לכך התווספה בשבוע האחרון צעקה נגד עליית מחירי הלחם, שמהווה סמל למוצר קיומי יותר מאשר התייקרות ממשית, ולנגד עינינו נסדקת המוסכמה שהציבור הישראלי לא יוצא לרחוב גם ובעיקר בנושאים שפוגעים בכיסו באופן ישיר.

ההדים ממצרים עשו גם הם את שלהם. התקשורת, המערכת הפוליטית והציבור הישראלי ניסו במשך שבועות להתעלם בהפגנתיות מהמהפכה שנרקמה לנגד עינינו אצל השכנה הדרומית. פרשנים ופוליטיקאים לא-רלוונטים העריכו שוב ושוב ש"מוברק יציב" וש"העם המצרי שמרן", בעוד הפיד #Jan25 בטוויטר רחש וגעש מהפכה. בסוף השבוע, גם הסקפטים ביותר לא יכלו שלא לחוש את משק כנפי ההיסטוריה ולהתרגש מהמהפכה ברוח גנדי ומרטין לותר קינג, כפי שאיפיין את רוח העם נשיא ארה"ב ברק אובמה.

מי שחושב שאין קשר בין הדברים, שיביט על כותרות העיתונים המבשרות כי שרים בליכוד מתריעים כי הממשלה לא תוכל לשמור על השלטון אל מול גל המחאות החברתיות. ובנימין נתניהו, שבשנת 2003 הניף חרב חסרת תקדים על מערך הרווחה והתעסוקה הישראלי, מיהר לפרסם צעדי מנע כלכליים. אין ספק כי התמונות מככר תחריר הדהדו גם בראשו של עופר עיני, הססמוגרף הפוליטי של השנים האחרונות, שנטש את בעלי בריתו ברק ונתניהו והכריז על סכסוך עבודה במשק, לקראת שביתה בלתי נמנעת.

נדמה כי ישראל, שנוטה להתכחש למיקומה במזרח התיכון, חווה כרגע זרמים תת קרקעיים שסופם יהיה בשינוי פוליטי. זה מגיע מכיוונים רבים, שונים, ולעיתים בלתי צפויים. המסה הקריטית עדיין לא כאן,  אף אחד מהמאבקים האלה כשלעצמו אינו מספיק לשינוי משמעותי, אבל הם מראים שהפוטנציאל קיים. מדי שבוע מצטרפת אליו עוד טיפה קטנה, ויתכן כי הדמוקרטיה שאולי כבר אינה יחידה במזרח התיכון, תוביל שינוי פוליטי שהיא זקוקה לו כל כך.