הטור שלי על הבריכה החדשה בככר רבין שפורסם היום בעיתון הכי תל אביב

במשך שנים ארוכות נתקלו הפוסעים ברחוב אבן גבירול באזור ככר רבין בגדר בניה כעורה, שנדמתה זמנית למרות ששכנה שם זמן רב מדי, ותהו מה מסתתר מאחוריה. זקני העיר ידעו לספר על בריכה שפעם היתה שם, מזרקה קטנה במרכזה, אבל איש לא ידע מתי ומה יעלה בגורלה.

והנה יום בהיר אחד, הוסרה הגדר והלא-מקום הכי נוכח-נפקד בעיר הפך בין לילה למקום מתפקד עם לב עירוני פועם. ללא רעש וצלצולים, ללא מעורבות של אדריכל ידוע שם, ללא תיאוריות אורבניות וללא יחסי ציבור ראוותניים, התקבלה הבריכה החדשה בככר רבין בטבעיות שרק מקום כה מוצלח יכול לספק.

בשבועות הספורים שחלפו מאז שנפתחה הבריכה מחדש, היא מושכת אליה קהל רב ומגוון בכל שעה משעות היום. ילדים, צעירים ומבוגרים משתזפים על גדת העץ, מתפרקדים על חתיכת הדשא הסמוכה, ואפילו אנדרטת השואה בעלת הפוטנציאל הדיכאוני הוגדרה מחדש והיא משתמשת כעת מתקן משחקים ומחבואים מסקרן ושובב.

לאור הביקוש, הוצבו במקום לאחרונה כסאות ושולחנות בסגנון בית קפה, רק ללא בית הקפה. כך נותר האזור חינמי לחלוטין וחופשי ממסחור, עבר שלב נוסף בחייו הקצרים, ונדמה שעתידו המבטיח עוד לפניו. הבריכה וסביבתה המוצלחת גם השפיעו מיידית על כל ככר רבין שלעיתים נראתה גדולה מדי, ויצרה בה אזור תחום ומובחן, אך פתוח ומזמין.

מחמם את הלב להיווכח כמה פשוט וקל לעשות משהו טוב. לפעמים צריך רק לרסן את חדוות התכנון, למתן את הנטיה לגרנדיוזיות, ולהיזכר שפחות זה יותר.

עידכון: לאחר פרסום הפוסט קיבלתי כמה תמונות נפלאות של הבריכה. הנה שתיים מהן.

צילום: אסנת איטה סקובלינסקי

צילום: גלית לובצקי