גרסנ מקוצרת של הטור התפרסמה היום בהכי תל אביב

מאז שאני זוכרת את עצמי, אני אוהבת את העיר. עבורי, כל יציאה מהעיר לחופשה או נופש היתה מלווה בעצבנות ומועקה קלה ביציאה, ואנחת רווחה ותחושה של חזרה למקומי הטבעי בחזרה.

בשלושת השבועות האחרונים ישראל נתונה בטלטלה מהפכנית יוצאת דופן ומפעימה, שאת סופה והשלכות העומק שלה עדיין לא ניתן לתפוס. אחרי שלושה שבועות במאהלים בתל אביב (נכון לכתיבת שורות אלה ישנם כאלה בגן לוינסקי, בגן התקווה, ביפו, בשדרות נורדאו, בככר המדינה וכמובן מאהל האם בשדרות רוטשילד, שמתפרס לאורך כל השדרה, מהבימה ועד הרצל), יצאתי לסיור במאהלים בפריפריה.

ביקרנו במאהלים בחיפה, עכו, ראש פינה, חצור הגלילית וקרית שמונה. הביקור מעיד עד כמה חשובה ומשמעותית המהפכה – לא פחות – שעוברת בימים אלה ישראל. מדובר בשינוי עומק תודעתי ודיסקורסיווי שמעצב דור שלם, ושישפיע עליו שנים קדימה.

מאהל חיפה, רחבת הסינמטק

התופעה הבולטת הראשונה במאהלים בפריפריה היא העירוניות שלהם. ערי האוהלים מוקמות במרכזי הערים או בכניסות אליהן. עד לרגע זה לא קם אף מאהל בקיבוץ, במושב או בשטח פתוח, בניגוד גמור לאתרי הקמפינג והטיולים שהיו השדה הטבעי עד כה לאוהלים. המחאה החברתית תבעה לעצמה מחדש את מושג הבית, והוא ממוקם באופן מובהק בעיר.

מהפכת האוהלים גם מנכסת לעצמה את המרחב הציבורי. המאהלים נמצאים במיקומים בולטים בשטח, מפריעים במפגיע לתנועה ולמעבר. את תופעת העירוניות החדשה של מאהל רוטשילד תיאר יפה יואב לרמן, אולם גם מאהלי הפריפריה מתאפיינים באותה צפיפות וציבוריות מחודשת.

בדרך לערים מוחלשות כגון עכו, קרית שמונה או חצור הגלילית, חולפים מבקרי המאהלים על פני אתרי התיירות המסורתיים כגון קיבוצים, אתרי מורשת ונופש. השלטים המובילים לאחוזת דוברובין, לצוק מנרה או לשיט בקייקים מעולם לא נראו פחות רלוונטים מעכשיו. ישראל 2011 חיה ובועטת באוהלים, שם ישראלים אמיתיים לוקחים את גורלם האמיתי בידיים, הרחק משלטי פרסום לאומיים ותיירותיים שמוכרים מציאות מדומיינת.

חלק מן המאהלים ממוקמים ליד או מול מרכזי הקניות המפלצתיים שקמו בעשור האחרון, אלה שבנויים כחניון בלהות ענקי ולוהט מוקף טלאים של חנויות כלבו מנופחות, פרודיה עצובה על תרבות הצריכה. מרכזים אלה לבדם הם עילה מספקת למהפכה.

בדרך לאוהלים, שלטי הנאון הגדולים מדי של מקדונלס, ביג וחנויות הנוחות של תחנות הדלק, מהבהבים את שירת הברבור שלהם. הקפה השרוף במחיר המופקע יישאר בידי הקופאית המנוצלת. אנחנו נוסעים לאוהלים.

על מעגלי השיח הדמוקרטים, ועל העובדה שצדק חברתי הפך לשיחת היום דובר רבות. עדיין, קשה לתפוס שבכל רחבי הארץ, יושבים ישראלים בכל הגילאים ומכל שכבות האוכלוסיה ובמו ידיהם מחזירים לשיח הציבורי מושגים שנשכחו מזמן.

ערבות הדדית, סולידריות, וצדק מדוברים בפי כל. אין טלויזיה במאהלים, וגם אם תרצו, אין על מה להוציא כסף. ספריות חינם להחלפת ספרים ומטבחים פתוחים לכל שמגישים פירות ואוכל מבושל. אין ג'אנק פוד באוהלים, וכלי נגינה מפוזרים מזמינים את מי שיודע לעשות בהם שימוש לג'אם סשן מזדמן. וזה לא בגלל טהרנות שמרנית ואנכרוניסטית. מחשבים וטלפונים חכמים ניתן למצוא במאהלים בשפע, פייסבוק וטוויטר נושאים את הדי המהפכה ומגדילים את מעגלי ההשפעה שלה.

מושג נוסף שחזר לשיח הוא קבלת השבת. במאהל קרית שמונה ניהלה אישה את קבלת השבת השבועית ונשאה דרשה, ואיש מחובשי הכיפות לא הרים גבה. דגלי ישראל תלויים במאהלים ותושביהם כאילו מתגאים בהם גאווה מפתיעה. זה לא סמל ריק מתוכן כפי שהפכו הדגלים על המכוניות בימי העצמאות בשנים האחרונות. הישראלים באוהלים מתעקשים בימים אלה ליצוק בו תוכן מחודש.

שינוי השיח מתבטא גם בכניסתו דה-פקטו של צדק סביבתי למאהלים. בכל אחד מן האוהלים מתקיימת הפרדת פסולת לכמה מרכיבים, ובחלקם ניתן למצוא מתקני קומפוסט ביתיים. האוכל טרי, לרוב צמחוני, והכלים החד-פעמיים נשטפים לשימוש חוזר.

וכמובן – המאפיין הסביבתי הבולט ביותר הוא האוהל עצמו. בית זול, נייד וורסטילי שמהווה את ההיפוך המוחלט לכמעט כל מה שתרבות הבניה והצריכה הישראלית הפכה להיות בעשורים האחרונים.

בדרך חזרה, בכניסה לתל אביב, בפעם הראשונה בחיי, הרגשתי מועקה קלה.