בעקבות היום הבינ"ל לציון המאבק באלימות נגד נשים, מצרפת תמונות מן העצרת שנערכה ב-24 בנובמבר ברחבת מוזיאון תל אביב, את תוצאות הסקר המלא שעשינו בנושא הטרדת רחוב, ומאמר שפרסמתי בנושא.

תוצאות הסקר המלא בנושא הטרדות מיניות ברחוב, בשיתוף אתר הכצעקתב ואיגוד מרכזי הסיוע לנפגעות תקיפה מינית:
הטרדה מינית במרחב הציבורי

היומיום של ההטרדה המינית / התפרסם לראשונה באתר צו פיוס

שלום יונתן יבין. לצורך כתיבת שורות אלה אניח שאתה גבר. אני מניחה שאתה נוהג ללכת ברחוב מדי פעם, ללכת לחוף הים, אולי לערוך קניות בשוק. אני גם מניחה שעבורך, הליכה ברחוב היא עניין מאוד פונקציונלי. אולי אתה נוהג להתבונן סביבך ולהעריך את הנוף האורבני, אבל באופן כללי, הרחוב הוא בשבילך אמצעי בשביל להגיע מפה לשם. השוק הוא רק אוסף של דוכנים ועליהם מונחת סחורה, וחוף הים אינו דבר מלבד חול זהוב ואוושת גלים. אולי גם מדוזות, בעונה.

אני מניחה שעד לרגע זה חשבת, שהרחוב כפי שהוא מוכר לך הוא הרחוב של כולם. הוא הרחוב הטבעי. ובכן, הרחוב שאתה מכיר הוא לא אוניברסלי. הוא רחוב גברי. הרחוב הנשי הוא רחוב שונה. הוא רחוב שבו הגבולות בין האינדיווידואל ובין סביבתו מסומנים באופן הרבה פחות ברור. הוא רחוב שלהרבה מאוד אנשים מותר לפלוש אליו, לומר מה שהם רוצים, לצעוק, לשרוק, לקרוא, לקלל, לחדור למרחב האישי – הפיזי והסימבולי – עם הצעות לא רצויות, לנגוע באגביות, להתחכך, ועוד.

אני רוצה לספר לך, שאני (לצורך קריאת שורות אלה מותר לך להניח שאני אישה) לא הולכת לים לבד. הפעולה הפשוטה של להתיישב על החול, ללבוש בגד ים ולטבול במים היא כמעט בלתי אפשרית עבורי. היא בטח מאוד לא נוחה, לא נעימה, היא מטרידה. לשוק אני הולכת לבד רק אם אני חייבת. במקרה כזה אני ממקדת את מבטי קדימה, מסגלת לעצמי חירשות חלקית. מתעלמת מכל הערה, מכל מילה בסביבה, לא נותנת לשום דבר לתפוס את מבטי. הצטלבות עיניים כמוה כמסירת עצמי לטרף. קרה לי לא פעם שפספסתי קריאה של מכר או ידידה שנתקלו בי במקרה. זה פשוט מאוד, קריאה כלשהי במרחב הציבורי היא ברוב המוחץ של המקרים הטרדה, אז אני לא עונה. אף פעם. כשאני עולה לאוטובוס, אני נאחזת בתיק שלי כניצול בלב ים שאוחז בקרש האחרון מהרפסודה שהתפרקה. אם אני יושבת, אני מניחה אותו באופן ברור לצידי; אם אני עומדת, אני נצמדת לאחד העמודים והתיק מכסה את חלק הגוף שלי שנותר חשוף.

נשמע לך מוזר? מוגזם? הרבה א/נשים חשבו ככה. עד שערכנו סקר, בקבוצת עבודה משותפת לקידום מעמד האישה בעיריית תל אביב יפו, אתר הכצעקתה הנלחם בהטרדות רחוב, ומרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית, וגילינו שזה לא רק אנחנו. רוב מוחלט של הנשים – בכל גיל – חוות בדיוק את אותה חוויה.

גילינו למשל, כי 83% מהנשים בכל גיל עברו הטרדה מינית. בניגוד לסטראוטיפ הרווח, הטרדה מינית אינה נחלתה של אישה צעירה, באישון לילה בסמטה חשוכה. רוב מוחץ של ההטרדות המיניות מתרחשות ברחוב ולאור היום. כמו כן, ההטרדה המינית היא אינה חוויה חד פעמית וחולפת. רוב הנשים הוטרדו מספר פעמים במהלך חייהן.

בטור שלך אתה בוחר משום מה להטיל ספק בחלק מממצאי הסקר. "גמיש כמו נערת גומי", אתה מכנה אותו. אשאיר לפסיכולוגים פרוידיאנים לברר מדוע דווקא בדימוי זה בחרת, אבל יש דבר אחר ומטריד הרבה יותר בדבריך.

אתה טוען, שתופעת ההטרדה המינית רווחת בתל אביב בדיוק כמו שרווחים שם ה"שופינג" וה"הפגנות למען הדמוקרטיה". למה? כי "המיניות כה לגיטימית עד שהיא מתבטאת בכל רגע נתון". אבל במחי משפט אגבי החזרת אותנו כך וכך שנים אחורה, אל התקופה בה אישה (או עיר) אשמה בהטרדה שלה עצמה בשל אופיה, לבושה או התנהגותה.

כמה משפטים מאוחר יותר, אתה לוקח כיוון קצת שונה. בעצם, אתה קובע, הטרדה מינית אינה נחלתה של תל אביב, אלא היא "קיימת בכל המגזרים". הסיבה? "התשוקה המינית היא הכוח החזק בטבע".

ובכן, יונתן יבין, הטרדה מינית אינה קשורה בשום צורה לתשוקה מינית. תשוקה היא התחושה המופלאה שמתרגשת על בני אדם כלפי מושא אהבתם או משיכתם. היא רגש מלא חיים וכאשר היא ממומשת תוך בחירה הדדית, כמעט אין רגש שישווה לה בעולם.

ההטרדה המינית אינה ביטוי של תשוקה, אלא ביטוי של אלימות. היא חד צדדית ומופעלת בניגוד לרצונו ולרוב גם בניגוד להסכמתו של האדם עליו היא מופעלת. היא אינה קשורה בשום צורה בקורבן, ואינה תלויה בגיל, במצב משפחתי או בלבוש. היא גם אינה קשורה ליצר של המטריד, אלא ליכולתו להפעיל את כוחו היחסי בלבד.

בניגוד לתשוקה, שהיא תחושה פרטית, ההטרדה המינית היא תופעה חברתית. היא נובעת מנחיתותן של נשים ומאפשרת לגברים להפגין את הכוח העודף שלהם במרחב המשותף. היא מתייחסת לנשים כאל בובות משחק או ילדות המונחות ברשות הרבים ולכל אחד מותר לעשות בהן כרצונו. מותר להגיד, מותר להעיר, מותר להציע. הטרגדיה הגדולה של ההטרדה המינית, מעבר לעובדה שהיא עדיין כל כך רווחת, היא שאנשים כמוך רואים בה כורח בל יגונה. "אז קראו לה בובה", אז שרקו לה "שריקה ערסוותית" (הוספת הערה גזענית על הדרך, למה לא).

ולכן, מבלי לדעת כמעט שום דבר על החברה החרדית, אני מרשה לעצמי לקבוע במידה גבוהה של ודאות שהמציאות הזו אינה שונה בהרבה מהחברה החילונית. למרות שהמילה "מין" מופיעה בשמה, הטרדה מינית אינה ביטוי של מיניות אלא של יחסי כוח. ויחסי הכוח בין גברים ונשים, לצערי, הם אחת התופעות האוניברסליות ביותר בעולם. על כן, הטרדה מינית איננה נחלתן של ערים תוססות. היא מתרחשת גם בשכונות צנועות לכאורה. בגלל יחסי הכוחות שנמצאים בכל מקום, נשים גם באלה וגם באלה נוטות לקבל את הדין, לחשוב שמציאות זו היא טבעית ומובנת מאליה. בדיוק כמוך

אני מקווה שאחרי שתיארתי חוויה נשית טיפוסית אתה מסוגל להבין עד כמה הרחוב שלי שונה משלך, ועד כמה זוהי לא בעיה אישית שלי אלא בעיה של החברה של שנינו. אני גם מפצירה בך לקרוא את הדיווחים השוטפים בהכצעקתה, על מנת לקבל תמונה מייצגת ושגרתית יותר של היומיום של ההטרדה המינית. אנחנו כבר התחלנו לשנות את המציאות הזאת. כדי להצליח, אנחנו זקוקים לכולם. גם לך.