פורסם ב-26 באוגוסט 2008

אני מטיילת בפארק הירקון, נוסעת שם באופניים עם אביגיל, ואומרת לה "הנה סירה".

יש תמונה של רוז כשהיא בת כמה חודשים או שנה, ובה היא דומה לאביגיל. זאת בטח לא הסיבה שבגללה הרצח הזה מזעזע במיוחד, לא רק אותי אלא את כל המדינה. איך אפשר לדמיין ילדה בת ארבע שלא מחייכת, סבא בן 45 שמבטיח לאמא ששלח את הילדה למוסד וסבתא רבא שלא יודעת לאן לפנות כדי לברר מה קרה לנכדה ששוכבת בקרקעית הנחל.

אבל לא יכולתי שלא לחשוב על הנחל. הירקון. על גדותיו עומדים עשרות עיתונאים, נזהרים שלא תיגע בהם טיפה ממימיו. בתוך המים מחפשים את רוז מכשירים בטכנולוגיות חדישות, אבל אף צוללן לא הסכים לצלול למים כדי להצטרף לחיפושים. הרי כולם זוכרים עם איזה זיהום יצאה מפה סשה אלתרמן, הספורטאית האוסטרלית מאסון גשר המכביה. אפילו צה"ל, שנעשתה אליו פניה, לא שלח חיילים צוללנים למשימה. הם עוד מלקקים את פצעי חיילי השייטת בקישון.

רק להזכיר לנו על גדותיו של איזה נחל מזוהם שוכן הפארק הכיפי שלנו, ואילו סודות אפלים שוכנים בקרקעיתו.