שני כנסים שונים גרמו לי לחשוב השבוע.

באמצע השבוע השתתפתי בכנס של ארגוני הסביבה נגד הרפורמה בחוק התכנון והבניה. עוד רפורמה נתניהוהית מובהקת, שתשנה את פני התכנון בישראל באבחת הצבעה אחת. המילים "חשאי", "מסך עשן", "מרתפי שב"כ" וכו' שימשו את הדוברים כדי לתאר רפורמה ענקית, מסובכת, באחד החוקים המורכבים בישראל, ואשר באופן מדהים נכתבת ברגעים אלה אי שם במשרד ראש הממשלה, אפילו לא במשרד הפנים האמון על התחום, ואיש לא יודע מה כתוב בה.

כהרגלו, נתניהו מוכר לציבור "רפורמה" שמטרתה להתמודד עם שתי מילות הקסם שתמיד עובדות: "בירוקרטיה" ו"פוליטיקאים". וכרגיל, נתניהו משקר לציבור.

הרפורמה מבטיחה להקל על הבירוקרטיה שבסגירת מרפסת (ועל כן זכתה לשם "רפורמת המרפסות") למרות שאין שום קשר בין הליכי סגירת מרפסת השייכים לחוקי הרישוי ובין רפורמת התכנון; היא מבקשת לבטל ועדות כמו זו שמגנה על החופים שלנו (הולחו"ף), למרות שהוכח שזו הוועדה היעילה והאופרטיבית ביותר;

והרפורמה מבטיחה להיפטר או לפחות לצמצם את השפעתם של הפוליטיקאים בוועדות התכנון והבניה. למרבה ההפתעה והאימה, חלק מנציגי ארגוני הסביבה והחברה נפלו גם הם למלכודת הזאת. במסווה של טענות על התמקצעות של ועדות התכנון והפחתה של שחיתות, הרפורמה מציעה להחליש את כוחן של הוועדות המבוססות על נבחרי הציבור, ואשר מעצבות את המרחב הבנוי שסביבנו.

זה אינו אלא פרק נוסף בהתקפה משולבת על המערכת הפוליטית, המייצגת בצורה הטובה ביותר בינתיים (השיטה הכי פחות גרועה, כזכור) את הציבור, וזוהי סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה. הטיעונים של הארגונים בעד זה נובעים מכוונות טובות: יש מקומות בהם הדמוקרטיה אינה עובדת בצורה הטובה ביותר לטובת הציבור, בשל כשלים שלה עצמה – למשל בירושלים או במועצות אזוריות מסוימות, שם יש הדרה אקראית או מכוונת של אוכלוסיות; יש הצעות להוסיף נציגים מן הארגונים, ארגוני סביבה או חברה לוועדות; ויש הצעות להוסיף מתכננים או מומחים אשר יתרמו ערך מוסף מקצועי.

כל זה היה יכול להועיל, אם היה בכלל על הפרק. נתניהו אמנם שקרן, אבל טיפש הוא לא. תסמכו עליו שאם יש משהו שיכול לעבוד דמוקרטי יותר, או לקדם סדר יום שמישהו בארגוני הסביבה תומך בו טוב יותר, נתניהו מתכוון בדיוק להיפוכו. כוונת הרפורמה כפי שהיא היא להחליש את האינטרס הציבורי דרך נציגיו, להקל על יזמים גדולים לקבל את מבוקשם בקלות יתרה, ולקדם את מה שמבקשים ראשי הערים בלי כל הנודניקים האלה, הפוליטיקאים. כן, אלה שיושבים בוועדות ושוקלים את האינטרס הציבורי, אלה שלא חייבים לאף אחד אלא למי שבחר אותם, אלה שצריכים, שחייבים, להישאר אלה שמחליטים על הדברים האלה.

חובה להאבק נגד הרפורמה בגלל הרבה דברים גרועים שכנראה יהיו בה. זה הגרוע שבהם, ואסור להשלים עם זה.

ואתמול השתתפתי בכנס של הפורום המוניציפלי הירוק בנושא תחבורה. למדתי כמה עולה שביל אופניים (כ-8 מיליון שקל לקילומטר, כמיליון לתכנון וכ-7 לביצוע), למדתי שמשרד התחבורה מממן שבילי אופניים עבור רשויות מקומיות, ושהוא הוציאהנחיות לתכנון תחבורת אופניים בערים. הצערתי לגלות שהמודל הבעייתי של משה דיין הוא פסגת השאיפה של המסמך הזה, ואני חוזרת וטוענת שהמודל של שביל אופניים במפלס המדרכה, אבל סלול באספלט ומופרד באופן ברור ממרחב הולכי הרגל הוא הטוב ביותר, כמו ברחוב קפלן, תראו איזה יופי.

ואם רוצים דווקא במפלס הכביש, עדיף מה שעשו בניו יורק (ותודה לחבר הפייסבוק שלי Michael Kordova) על פני המלכודת הקלסטרופובית והמסוכנת במשה דיין.

ועוד משהו הסתבר לי בכנס התחבורה: זוכרים איך היינו הולכים לבית הספר? ברגל? בלי שזה היה ביג דיל? ובכן מסתבר שעל מנת שתלמידים בישראל יילכו ברגל לבית הספר, יש יועצים מיוחדים, שמסרטטים שבילים מיוחדים (לא קראו לזה פעם פשוט רחובות?), מגייסים מלווים בשכר, מדפיסים כרטיסיות-דמה ומוליכים ילדים במה שנקרא "מטרו-רגל". כלומר, בשביל אשכרה ללכת עד 8 דקות לבית הספר היסודי, צריך למכור לילדים ובעיקר להורים שלהם פרוייקט שלם עם מיתוג שנותן תחושה של כאילו מטרו בחו"ל. מדהים.