תגית: יוקר המחייה

הצעת החוק היטל על דירות מגורים ריקות

הנאום שנשאתי בכנסת לפני ההצבעה על הצעת החוק היטל על דירות מגורים ריקות:

"תודה, גברתי היושבת-ראש, חברות וחברים, אני שמחה – אני גם שמחה וגם עצובה לעלות לכאן אחרי שתי ההצעות הקודמות שהוצגו בנושא הקצאת שטחים לדיור בר-השגה.

אני שמחה מפני שהבית הזה נדרש לשאלת הדיור באופן אינטנסיבי ובאופן שנותן מענה למשבר החריף והעמוק שמדינת ישראל נמצאת בו. אני עצובה – אני עוד לא עצובה – אני גם שמחה ששתי ההצעות האלה מועלות על-ידי ועל-ידי חבר הכנסת איציק שמולי וחברי הכנסת דב חנין ואיתן כבל, שיעלה אחרי, שכולנו מהאופוזיציה. אני עצובה מפני שההצעות האלה לא מועלות מהצד הזה של הבית, ואני עוד יותר עצובה שההצעות האלה מקבלות התנגדות בעמדת הממשלה, וזאת אף ששתי ההצעות שעולות כאן לפניכם בנושא דיור הן לא הצעות תקציביות, הן לא הצעות בנושאי דת ומדינה, כך שאין שום סיבה לווטו. הן לא הצעות בנושא שוויון זכויות להומואים ולסביות, רחמנא ליצלן, כך שאין שום סיבה להתנגדות הזאת.

מדובר על הצעות שהן או רק משנות את המצב הסטטוטורי בנוגע לדיור במטרה לשפר אותו, כמו ההצעות שלפני, או באות להכניס כסף לממשלה ולעיריות, כך שאני באמת לא מצליחה להבין את הסיבה להתנגדות, ואני עוד יותר לא מצליחה להבין את הסיבות להתנגדות מהטעמים שאני עוד רגע אפרט.

בואו נתחיל בנתונים. נתונים מאתמול – סליחה, משלשום. שלשום פורסם בעיתונות
הכלכלית שברבעון השלישי של שנת 2013 חלה ירידה חדה של %18 ברכישת דירות, יחסית לרבעון הקודם. הנתון הזה הוא הירידה החדה ביותר מאז שנת 2008 .

עוד נתון שפורסם שלשום בא אולי להסביר את הירידה הזו, והוא שהשכר הממוצע של
משק-בית שרוכש דירה בתל-אביב הוא – אני מקווה שאתם יושבים; סגן שר האוצר מיקי לוי, תשב בבקשה כדי לקבל את הנתון הבא שאני עומדת להציג בפניך, כי אם לא תשב אתה תיפול. השכר הממוצע של משק-בית שרוכש דירה בתל-אביב הוא 57,000 שקלים בחודש. ניסיתי לעשות אתמול את החישוב האם מדובר בעשירון העליון – לא; האם מדובר בחמישון העליון – גם לא; מדובר בשכר שהולך ומתקרב לשכר של המאיון העליון, וזה מה שנדרש ממשק-בית על מנת לרכוש דירה בתל-
אביב.

נדמה לי שלא היינו צריכים את הנתונים האלה כדי לדעת את מה שכבר כל הבית הזה יודע, שמדינת ישראל נתונה במשבר דיור חריף כבר כמה שנים. זאת מציאות שהיא כבר גלויה מאז 2011.
משבר הדיור הזה מתבטא בכל הרמות. הוא מתבטא בדלדול הולך ופושה של מלאי הדיור הציבורי ובמצב הדירות בדיור הציבורי, ובחוסר נכונות לחדש ולתחזק את מלאי הדיור הציבורי; זה בא לידי ביטוי בפינויים, זה בא לידי ביטוי בעליית שכר דירה וזה בא לידי ביטוי בעוני, שהולך וגובר. הוא מתבטא גם בעליית מחירים מטורפת, היסטרית, פסיכית – סליחה על הביטויים הלא- פרלמנטריים, אבל אני חושבת שהם מאוד מציאותיים – של מחירי הדיור לקנייה, שזו עדיין צורת הדיור המועדפת על רוב מכריע של תושבי ותושבות ישראל, ועוד להוסיף חטא על פשע, שעליית מחירי הדיור הבאמת מטורפת-פסיכית-היסטרית הזאת מלווה גם בירידת משכורות וגם בעליית יוקר המחיה הכללי, כך שהמצב אפילו מחריף. זה מתבטא אפילו – ואני חייבת להביא כאן לשולחן מצב מכמה דיונים בוועדת הפנים בזמן האחרון – זה מתבטא בתכנון מרחבי שלצערנו הרב מעדיף בנייה על שטחים פתוחים, וליהודים בלבד, על פני חיזוק אמיתי של תושבי הפריפריה בנגב ובגליל לטובת כלל התושבים. וזה גם מתבטא בהיעדר מוחלט – לחלוטין, אפס – של רגולציה בשוק השכירות.

אנחנו שומעים הרבה פעמים מכיוון הממשלה, מכיוון אידיאולוגיה ליברלית, ניאו-ליברלית – איך שלא נקרא לה – שבמדינת ישראל יש הרבה חסמים רגולטיביים וביורוקרטיים בשוק הדיור. כנראה הכוונה היא שבגלל מבנה הבעלות על הקרקע או ביורוקרטיה, כביכול – גם עליה אפשר להתווכח – בהליכי התכנון. אבל בתחום השכירות, נדמה לי שאפשר להסכים באופן מוחלט וגורף ושאין עליו מחלוקת, שלא קיימת רגולציה במדינת ישראל. אין פיקוח על שכר דירה, אין שום הסדרה של היחסים בין השוכרים למשכירים, מעבר להסדרה מאוד מאוד כללית במסגרת חוקי החוזים
הכלליים. אבל דיור, שלא דומה למוצר רגיל – וחוזה דירה אינו דומה לחוזה רגיל בשוק כמו שאנחנו קונים איזה מוצר תקשורת או מנוי לכבלים, או משהו כזה – אין עליו שום הסדרה ושום רגולציה. ממשלת ישראל בעצמה הכירה במצב הזה, והקימה, עוד בקיץ 2011 את ועד -ת טרכטנברג. חלק ניכר מהמסקנות שלה נגעו לשוק הדיור ולשוק השכירות, והיא הציעה דרכים להתמודד אתם. אחת הבעיות האקוטיות בשוק הדיור ובשוק השכירות שוועדת-טרכטנברג נתנה עליה את הדעת, זה הנושא של מה
שאנחנו קוראות וקוראים "דירות רפאים".

דירות רפאים הן דירות ריקות שמהוות אבסורד כלשהו. האבסורד הוא שהן נמצאות באזורי הביקוש, אזורים שבהם לא אמורות להיות דירות ריקות, כי יש ביקוש גבוה. אז למה, למרות זאת, יש דירות ריקות באזורי הביקוש? בגלל עליית מחירים קיצונית מאוד, שמביאה מצד אחד לדחיקה של אוכלוסיות מאזורי הביקוש, בעיקר במרכזי הערים, אל השוליים, אל מקומות אחרים, ומצד שני מביאה אוכלוסייה אמידה, אפילו אמידה מאוד, אפילו עשירה, אפילו עשירה מאוד, שעבורה כסף הוא לא הבעיה, והן קונות בכל מחיר. וכך המחירים עולים. תושבות ותושבי ישראל לא יכולים להרשות לעצמם
לגור, אבל תושבי חוץ קונים, וקונים הרבה, והם גם לא זקוקים לדמי השכירות, ולכן יכולים להשאיר את הדירות האלה ריקות.

שלא תבינו, אין לנו בעיה, עינינו אינה צרה באף אחד, ומי שיש לו כסף – שיקנה כמה דירות שהוא רוצה, ואין לנו בעיה עם זה. השאלה מה דירות הרפאים האלה עושות – א. להיצע הדירות, ואין ספק שהן מקטינות אותו; וב. מה הן עושות לעיר, לשכונה, למרחב הציבורי. כאשר יש יותר ויותר
מתחמים שבהם דירות ריקות שנרכשו על-ידי תושבי חוץ או אנשים עשירים מאוד, זה מוריד את האיכות של העיר ושל המרחב הציבורי עבור כלל התושבים. זה גורם לזה שהרחוב הוא כבר לא הומה כמו שהוא היה, זה גורם לזה שהשכנים הם לא השכנים שאתם יש לנו אינטראקציה חברתית, וזה פוגע במרקם החברתי ובאיכות השירותים הציבוריים האחרים שניתנים באותו מקום, כמו חינוך, דיור, רווחה וכו', כך שהמרחב העירוני מאבד מתפקודו; המרקם החברתי נפגע, והפגיעה היא קשה
לכל הדעות, וזה חוץ מעליית המחירים עצמה והקטנת ההיצע.

סיכמנו שהפגיעה קשה. בואו נשאל בכמה מדובר. האם מדובר בבעיה שולית שהבית הזה לא צריך לתת עליה את הדעת? ובכן, היה קשה להשיג את הנתונים האלה. אני אספר לכם, בתור חברת מועצה לשעבר – אין גוף שממנו אפשר לקבל את הנתון כמה דירות ריקות קיימות במדינת ישראל, אבל ועדת-טרכטנברג עשתה עבודה, עשתה עבודת מחקר וגילתה שבמדינת ישראל, נכון לזמן עבודתה של ועדת-טרכטנברג, קיימות 47,000 דירות ריקות, מהן 4,746 בתל-אביב, 3,445 בחיפה, ו-3,429 בירושלים. נדמה לי שמדובר לפחות בבעיה, שהבית הזה צריך לתת עליה את
הדעת, מה גם שהצעת החוק מציעה הצעה פשוטה, זמינה ומיידית, והיא – להטיל היטל מס על דירה ריקה; דירה שעומדת ריקה יותר מדי זמן, להטיל עליה מס שיוקצה להקמת דיור בר-השגה. וכאן אני מתחברת להצעות שהיו לפני, כך שההצעה הזו תחזור לציבור ותחזור לא רק לציבור, אלא לשוק הדיור.

אני רוצה, לסיום, לצטט את סמנכ"ל עמותת "ידיד", רן מלמד, שיזמה וסייעה בניסוח של הצעת החוק הזו. הוא אומר, בצדק, הרי ממשלת ישראל, סיכמנו כבר בהתחלה, הכירה במשבר הדיור. ממשלת ישראל נותנת את דעתה בשורה של פתרונות – 90 הימים, אלף הימים, וד"לים, וכו'. ממשלת ישראל לפחות טוענת, מצהירה, שהיא מתכוונת לייצר פתרונות. על חלק גדול מהפתרונות האלה – דרך אגב, למען הגילוי הנאות – יש לנו מחלוקת, אבל אין מחלוקת על כך שכמעט מאה אחוז מהפתרונות האלה ייקחו שנים רבות. לעומת זאת יש כאן – ובאמת, אני חייבת לצרף את ההצעות
שהיו כאן לפני, וגם ההצעה שלי, של היטל על דירות רפאים, מה שנקרא – יש כאן הצעה שתייצר כסף נוסף, עכשיו ומייד, וגם תקטין את המוטיבציה להשאיר דירות ריקות. אז אולי השר שיענה לי יסביר לנו למה אתם מתנגדים. מה רע בזה? זה הופיע בהמלצות טרכטנברג, זו הצעה טובה, היא תכניס כסף, מיידי, ושיוקצה לדיור. נדמה לי שאין סיבות טובות מאלה לתמוך בהצעת החוק. תודה".

מצרפת את הצעת החוק המלאה:

עיר האוהלים

היום לפני שבוע יצאו כמה צעירים לרחוב עם רוח שטות אופטימית מהולה בלהט מהפכני וזועם בעיניים. שבוע אחרי, ישראל 2011 היא כבר לא אותו מקום. דוברים מטעם הממשלה ובעלי טורים החוששים לסדר החברתי הקיים יכולים להמשיך לדבר על "פתרונות לטווח ארוך", על "השוק החופשי" ועל "המפונקים מרוטשילד". בינתיים עשרות אוהלים קמו ברחבי הארץ, המתמחים עזבו את בתי החולים, במוצאי שבת תתקיים הפגנה גדולה בתל אביב והאנרגיה לא עוצרת.

מה יקרה בסוף ממש אי אפשר לדעת. בין היתר בגלל שמדובר במצב חי ודינמי. מה שבטוח זה שקיץ 2011 הוא כבר לא מה שחשבנו שיהיה רק לפני שבוע, וזה כבר הרבה.

להלן טור שלי בנושא שהתפרסם היום בעיתון הכי תל אביב, ואחריו עוד כמה פרסומים מהשבוע. בשבוע הבא יתקיים במועצת עיריית תל אביב דיון בנושא, ובהמשך השבוע אעלה כאן תכנית עם כמה צעדים קונקרטיים בנושא הדיור.

רגע של שינוי מציאות

ברגע אחד, בסוף השבוע שעבר, התרחש אחד האירועים הפוליטיים החשובים והמרגשים שקרו בישראל אי פעם. ישראלים מכל הסוגים יצאו לרחוב, מחנה אוהלים צץ לו בשדרות רוטשילד, ופתאום דברים קורים והכל נראה אפשרי.

אומרים לנו שמדובר בתל אביבים מנותקים שחושבים שמגיע להם לגור ברוטשילד. אבל האמת היא שברוטשילד אף אחד מאיתנו לא יכול לגור כבר מזמן, וגם המחירים בשאר תל אביב, בגוש דן ולמעשה בכל המדינה עלו בשנים האחרונות הרבה יותר מדי. כלל האצבע המוכר בעולם הוא שההוצאה על דיור אמורה לתפוס עד 30% מההכנסה הפנויה של משפחה. אז אומרים לנו לעבור לפריפריה. אבל האמת היא שמרכז הארץ, ותל אביב במרכזו, תמיד יהיה מוקד תעסוקה, מוקד כלכלי ותרבותי. לא רק שאין טעם להילחם בכך, גם אין סיבה. כבר כיום רוב תושבי כדור הארץ מתגוררים בערים, ובישראל למעלה מ-90%. כל אוכלוסיית מדינת ישראל נכנסת בשטחו של האי הקטן ששמו מנהטן, ועוד נשאר עודף וגם כמה שטחים פתוחים לדורות הבאים. שם המשחק בעירוניות חיה ומתפקדת הוא צפיפות, וצפיפות מתוכננת היטב מייצרת ערים טובות, יפות ובריאות שטוב לחיות בהן.

כך שלא מדובר בזכות של מפונקים. יש לנו אינטרס לייצר פתרונות דיור מגוונים, שיהיו בני השגה לאוכלוסיה מגוונת.

בניגוד לכלל מדינת ישראל, בה שיעור הבעלות על דירה מגיע ל-75%, בתל אביב למעלה ממחצית התושבים גרים בשכירות. שוק השכירות הוא שוק פרוץ ומופקר לחלוטין, שאין לו שום אחריות ציבורית ושום רגולציה. בערים הגדולות במדינות הקפיטליסטיות ביותר בעולם, קיים מנגנון פיקוח על שכר דירה, וקיימת התערבות כלשהי בהסדרת היחסים העדינים בין שוכרים למשכירים. בתל אביב שוכרי הדירות – כאמור רוב התושבים – סובלים מחוסר יציבות וחוסר וודאות משווע. אף שוכר דירה אינו יכול לדעת האם עדיין יוכל להרשות לעצמו את קורת הגג שלו בשנה הבאה. זהו מצב בלתי נסבל.

גם הסדרה של פיצול הדירות, מניעת איחוד דירות למגורי יוקרה, פיקוח על דירות ריקות והרחבת המנגנון של דיור בר השגה הם צעדים נדרשים כדי לספק מגורים בעיר מתפקדת ומאפשרת.

האוהלים ברוטשילד עימתו אותנו עם מציאות זו בעוצמה. הציבור הישראלי והתל אביבי צריך להודות לחבורת הצעירים עם האוהל בשדרה. זהו אחד מן הרגעים האלה שממש לא חשוב איך בדיוק התחיל, כמה זמן יחזיק ומה יקרה אחר כך. מה שחשוב זה שזה קורה כאן ועכשיו, וזה הרבה יותר ממה שלא קרה כאן קודם. המציאות המתגלגלת מיום ליום מוכיחה שזה אמיתי, זה חי ובועט, וזה מרגש וסוחף. כל מי שלא היה ברוטשילד בשבוע האחרון, זו פשוט חובה להגיע. שינוי המציאות מתרחש מול העיניים, לא תקחו חלק?

כתבת וידאו של עידו סלומון מאתר דה מרקר

והנה שש הערות על המחאה, כפי שפורסם השבוע בסלונה

  1. הישראלים יוצאים לרחובות. שנים מצקצקים לנו על כך שהישראלים, בפרט הצעירים, לא יוצאים לרחובות. ממהפכת הסטודנטים בצרפת ועד ככר תחריר, הישראלים פשוט לא לומדים את הלקח. טוב לכם מדי, אתם מפונקים, הטיחו בנו. אז הנה, הישראלים ברחובות. ליטרלי. באוהלים ברחובות, ולא רק ברוטשילד, אלא בירושלים, בראשון לציון, בבאר שבע, בחולון ובכפר סבא. אז מה יש לכם לומר עכשיו?
  2. למי מגיע לגור ברוטשילד. אני לא חושבת שיש מישהו אחד האוהלים שחושב שמגיע לו, או שיש לו בכלל סיכוי לגור ברוטשילד. רוטשילד מזמן מעבר להישג ידם של רובם ככולם של התל אביבים. האם אתם יודעים איך רוטשילד הגיעה למצב הזה? לא, זה לא כוחות השוק. מדיניות של בניה לגובה של משרדים בצד מדיניות שימור של מבנים היסטוריים היא שיצרה את רוטשילד בדמותה הקיימת. שדרות רוטשילד היא שדרה חשובה לכלכלה של העיר, למראה שלה ולהיסטוריה שלה, אבל האם לא מגיע גם לנו להנות מפירות המדיניות הזאת? לא ברוטשילד, אלא בשאר העיר? בשאר המטרופולין?
  3. בכל העולם הערים יקרות, לכו לפריפריה. קודם כל, חשוב לציין כי המחירים בתל אביב ולמעשה בכל גוש דן כבר הגיעו ואף עברו את הערכים בערים גדולות ומרכזיות בעולם, לעומת המשכורת של הישראלים שמפגרת הרחק מאחור. שנית, הימים של פיזור אוכלוסיה כפוי עברו מן העולם, לא רק בגלל חוסר הטעם שבכך. בעולם של משאבים מוגבלים, שום מדינה, בטח לא קטנה כל כך, אינה מחסלת עוד ועוד שטחים פתוחים לבניה חסרת תוחלת בפריפריה חסרת תעסוקה ומרוחקת. בסדר גודל של אוכלוסית מדינת ישראל, אין שום הצדקה שלא לצופף את המרכז שמהווה את מרכז התעסוקה, הכלכלה והתרבות, ולייצר מרכז אורבני חי ומתפקד.
  4. האם הפיתרון הוא ה"סופרטנקר" של נתניהו? נתניהו וממשלתו מנסים לעשות עלינו ספין, ולהסיט את המאבק לכיוון תמיכה בתכנית לרפורמה בתכנון, כלומר הוד"לים (ועדות דיור לאומיות). מדובר במנגנון עוקף איזונים ובלמים בתהליך התכנון, שרק יסייע להפריט קרקעות ולספסר בדירות יוקרה לעשירים, כאילו היו סחורה עוברת למרבה במחיר ולא שירות ציבורי שאמור להיות תחת אחריות לאומית. ביתר שאת אחרי משבר המשכנתאות העולמי, בכל העולם כבר הבינו שממשלה לא יכולה להתנער מאחריות לקורת הגג של אזרחיה. למאבק הזה אסור להסתיים בכיוון ההפוך בדיוק.
  5. הפוליטיקה של המאבק. "זה מאבק חברתי, לא פוליטי" זועקות הכותרות. למחרת אנו מתבשרים כי חלק מהתכנית להגדיל את היצע הדירות מכוון לשטחים הכבושים. לחברים הנפלאים במאהל ברוטשילד יש לומר בצורה ברורה: הכל פוליטי. פוליטיקה היא מאבק על הקצאת משאבים לפי סדר עדיפויות. אנחנו דורשים שינוי סדר העדיפויות. אין זה מקרה שהכסאות מתחת לישבניהם של הפוליטיקאים רועדים. האנרגיה הנושבת באוהלים היא רוח של שינוי, השינוי חייב להתבטא בשינוי פוליטי.
  6. רוח המאבק. לכל המצקצקים, לכל הסקפטיים, לכל הציניים, לכל המיואשים. רחובות ישראל הם הדבר הכי לוהט כרגע, ולא רק בגלל החום. מכל מקום צצות עוד ועוד מחאות, עוד ועוד אירועים. בזמן שהממשלה עסוקה בחקיקת חוק החרם, ברחובות זורקים קוטג', מפגינים, שרים באוהלים. רוח אמיתית של שינוי, אנרגיות שמתפזרות לכל עבר, שאי אפשר בדיוק לדעת מאיפה באו ולאן ילכו, אבל זה גם באמת לא משנה כרגע. זה חי, זה כאן ועכשיו. כל מי שלא מרוצה מהמצב הקיים ולא יוצא לרחוב ולוקח בזה חלק, לא רק שהוא טועה, הוא גם מפסיד.

וגם טור ראש בראש שלי מול ארהון גלעדי מהליכוד על צדקת המחאה

לכל המצקצקים על מחאת הדיור

לכל המצקצקים על התל אביבים המפונקים ש"חושבים שמגיע להם לגור דווקא ברוטשליד": ברוטשילד עצמה אין לנו סיכוי כבר מזמן; המחירים כמעט בכל תל אביב וביפו כבר מגיעים ואף עוברים את המחירים בערים הגדולות בעולם; הם  עולים עד מעבר להישג יד (כ-30% מההכנסה הפנויה למשפחה) גם ברוב המקומות בישראל שיש בהם עבודה, והם הולכים ועולים; זאת בשעה שהמשכורות בישראל נמוכות יחסית, ונשחקות מול עליית מחירים של המזון, האנרגיה, התקשורת, החינוך והפנאי; תוסיפו לזה חוסר ביטחון תעסוקתי ושחיקה בפנסיה ובשירותים הציבוריים; ובכלל, זה לא אתם שצקצקתם קודם על כך שהישראלים לא יוצאים לרחובות? אז הישראלים יוצאים לרחובות. זאת עובדה. כדאי לכם פשוט להגיע. זה חשוב, זה מרגש, זה אחד הרגעים החשובים והמרגשים שהתרחשו כאן אי פעם.

מככר תחריר לשינוי פוליטי בישראל

הטור הפוליטי שפורסם אתמול בעבודה שחורה

מיום הקמתה נחשבה קדימה למפלגת בועה, כזו שהוקמה ומנוהלת במשרדי פרסום ויחסי ציבור ושהפכה את המיתוג למהות. לכן, לא קשה היה לדמיין את ישיבת האסטרטגיה שבה הוחלט לפני מספר שבועות להרים את המאבק במחירי הדלק כמאבק הדגל של המפלגה הבורגנית. הססמאות והסטיקרים צוחצחו, חברי הכנסת שלפו את הגימיקים, והנסיונות לשוות לעניין תדמית של מחאה עממית השמיעו אקורדים צורמים.

אלא שמסתבר שכשמשהו הוא אמיתי, הוא בכל זאת נוגע, ולא חשוב איך הוא נולד וכיצד בוצע. בשבועות האחרונים, אל מאבק הדלק הצטרפו מספר מאבקים מקומיים, שנצבעו בצבעים ובקולות מעוררי ההשראה שהידהדו ממצרים, ובפעם הראשונה מזה שנים רבות נראה כאילו ישראל עומדת על סיפו של שינוי בלתי נמנע.

בשבועות האחרונים התעוררה באופן משמעותי גם המחאה נגד מחירי המים, שעלו במאות אחוזים בתוך שלוש שנים. הנושא מלווה את השיח הציבורי בשנים האחרונות, דרך הפרטת גביית המים אל תאגידים עירוניים, ושינויים תכופים ומזגזגים בשיטת התיערוף והגביה. אולם רק בשבועות האחרונים יצאו ראשי רשויות לאוהלי מחאה, תושבי דימונה בראשות הפעיל יצחק ג'קי אדרי פתחו בשביתת תשלומים, ומועצת עיריית ראש פינה דחתה את הקמת תאגיד המים שלה.

לכך התווספה בשבוע האחרון צעקה נגד עליית מחירי הלחם, שמהווה סמל למוצר קיומי יותר מאשר התייקרות ממשית, ולנגד עינינו נסדקת המוסכמה שהציבור הישראלי לא יוצא לרחוב גם ובעיקר בנושאים שפוגעים בכיסו באופן ישיר.

ההדים ממצרים עשו גם הם את שלהם. התקשורת, המערכת הפוליטית והציבור הישראלי ניסו במשך שבועות להתעלם בהפגנתיות מהמהפכה שנרקמה לנגד עינינו אצל השכנה הדרומית. פרשנים ופוליטיקאים לא-רלוונטים העריכו שוב ושוב ש"מוברק יציב" וש"העם המצרי שמרן", בעוד הפיד #Jan25 בטוויטר רחש וגעש מהפכה. בסוף השבוע, גם הסקפטים ביותר לא יכלו שלא לחוש את משק כנפי ההיסטוריה ולהתרגש מהמהפכה ברוח גנדי ומרטין לותר קינג, כפי שאיפיין את רוח העם נשיא ארה"ב ברק אובמה.

מי שחושב שאין קשר בין הדברים, שיביט על כותרות העיתונים המבשרות כי שרים בליכוד מתריעים כי הממשלה לא תוכל לשמור על השלטון אל מול גל המחאות החברתיות. ובנימין נתניהו, שבשנת 2003 הניף חרב חסרת תקדים על מערך הרווחה והתעסוקה הישראלי, מיהר לפרסם צעדי מנע כלכליים. אין ספק כי התמונות מככר תחריר הדהדו גם בראשו של עופר עיני, הססמוגרף הפוליטי של השנים האחרונות, שנטש את בעלי בריתו ברק ונתניהו והכריז על סכסוך עבודה במשק, לקראת שביתה בלתי נמנעת.

נדמה כי ישראל, שנוטה להתכחש למיקומה במזרח התיכון, חווה כרגע זרמים תת קרקעיים שסופם יהיה בשינוי פוליטי. זה מגיע מכיוונים רבים, שונים, ולעיתים בלתי צפויים. המסה הקריטית עדיין לא כאן,  אף אחד מהמאבקים האלה כשלעצמו אינו מספיק לשינוי משמעותי, אבל הם מראים שהפוטנציאל קיים. מדי שבוע מצטרפת אליו עוד טיפה קטנה, ויתכן כי הדמוקרטיה שאולי כבר אינה יחידה במזרח התיכון, תוביל שינוי פוליטי שהיא זקוקה לו כל כך.